הקו המפריד – הארוך, כן? לא המקף הקצר המעפן – הוא ללא ספק סימן הפיסוק האהוב עלי, אני אף נוטה לעשות בו שימוש רב. לדעתי אהבתי אותו ממפגש ראשון, ולכל הפחות כבר הרבה זמן שאני רוחש לו חיבה. אלא שאף פעם לא טרחתי לעצור, ולנסות להמליל לעצמי את הסיבה לחיבה הזו. כן – אני מודה – זה באמת קצת מוזר שאדם יעצור את חייו כדי לדון עם עצמו בשאלה כה איזוטרית כמו: ׳מה יש לך שאתה כל כך אוהב את הקו המפריד?׳ הרי תמיד יש שאלות דחופות ומדאיגות יותר שמבקשות להישאל. אבל לפעמים ישנם רגעי חסד בחיים, שבהם שאלות לא חשובות בעליל מצליחות לשים רגל בדלת, ולהשתחל לחדר התודעה. וכך קרה שפתאום היום שאלתי ביני לביני את השאלה הלא חשובה בעליל שלעיל, והתשובה עד מהרה התגלתה מולי: הקו המפריד שם את הפסוקית – המשפט הטפל – במרכז, באזור הנדל״ן היוקרתי, על חשבון המשפט העיקרי שנדחק לשוליים. הקו המפריד – הסברתי לעצמי שוב, הפעם בלי מטאפורות ובלי התפייטויות – מתעדף זוטות על פני ענייני מהות. ואז שמעתי בראש ׳קליק׳, כמו ששומעים כשמסובבים חוגה של כספת וקולעים לקומבינציה הנכונה.