הנה אני בניו יורק, בצאתי ממחזה קשוח ועז בשם Blackbird, שאינו אלא סצנה טעונה אחת בת שעה וחצי, וכל מבוקשי הוא לדבר מה שירומם את רוחי. לפתע לוכדת את תשומת לבי עדת מעריצים ההולכת ומתגודדת מעבר למחסומי ברזל, אשר מוצבים זה כנגד זה באופן שמתווה שביל גישה מפתח היציאה של התיאטרון הישר לוואן שחור ומואפל שמשות. התכונה ניכרת, בשביל הזה יחלפו תכף השחקנים מההצגה, מישל וויליאמס וג׳ף דניאלס.
"זה ייקח זמן, כי יש להם אורחים", אומר המאבטח, אבל את המזדנבת שמאחוריי זה רחוק מלשכנע: ״זה מה שהם תמיד אומרים, כדי לגרום לנו לעזוב". חז"ל אמרו "אין חכם – כמזדנב בעל ניסיון", ואכן דקות ספורות אחר כך מגיחה לה החוצה מישל.
המאבטח מגיש לה טוש שחור, והיא מתחילה לעבור בינינו ולחלק חתימות. היא כבר חולפת על פניי וחותמת לבא אחריי, כשאני מצליח לאלתר פיסת נייר ולהושיט אותה לעברה. מבטינו נפגשים, היא נפנית חזרה לחתום לי. כשהיא באה לאחוז בגזיר הנייר המקופל, צד כף ידה מרפרף על אצבעותיי. היית מצוינת, אני מחמיא לה, והיא מחייכת, ומודה בנימוס.
ועתה למוסר ההשכל. מה זה צריך להיות? יותר משנה אני מכלה את ימיי בסן פרנסיסקו, ומה – שממה, ארץ גזירה סלבריטאית; ואילו כאן טרם חלפה יממה, וכבר אני מחכך איברי גוף עם מישל וויליאמס: אין זאת אלא שעברתי אל העיר הלא נכונה.