חביבה בכבוד

"אין לדעת כמה פעמים חלפה בראשה של מאירה אותה מחשבה טורדנית, על כך שאמה מתעקשת לנקוב בסבל כל רגע מרגעי חייה".
פורסם בעיתון "הארץ" כסיפור מומלץ במסגרת תחרות הסיפור הקצר 2014.

חביבה בכבוד

אין לדעת כמה פעמים חלפה בראשה של מאירה אותה מחשבה טורדנית, על כך שאמה מתעקשת לנקוב בסבל כל רגע מרגעי חייה. את הגיון הלב הקודר הזה על אודות אמה, חביבה בכבוד, הרתה מאירה מימים משכבר, גם אם בתחילה הוא לא התרגם למלים רהוטות, אלא לתחושת בטן עמומה. הוא שב ונדמה לה קיצוני עד כי לא אחת פקפקה מאירה בעצמה. "לפעמים כל זה בכלל נראה לי כמו רעיון עיוועים", התוודתה פעם בפני אחותה אסתר באחת מהתכתובות ביניהן, "הוא מגיח מולי בעיקר בהבזקים: כשאני רואה אותה שרועה על המיטה וסביבה מפוזרות טבליות של תרופות בכל מיני צבעים, או כשהיא מנענעת את אַחד הנכדים הקטנים בין ידיה ותוך כדי מתאוננת על המחלות שלה, או כשאני משקיפה עליה מרחוק ורואה את המבט המיוסר שלה; ברגעים הללו המחשבה הזאת לופתת אותי".

הנה יושבת פה עכשיו אמה, ושולחת אליה אותו מבט מוכר. אצבעות ידה אוחזות בידית של כוס בירה מלאה בתה צהבהב, בעוד ידה האחרת טובלת בתוכה ביסקוויטים פריכים, שהנוזל המהביל מכלה מיד כמו אין הוא אלא חומצה חריפה. גופה הכרסתני פוחס את מיטתה שמרופדת במזרן למניעת פצעי לחץ. מאירה מודעת לכך שבמשך השנה החולפת נטתה אמה, בתדירות שהלכה ותכפה, להעתיק את מקום לינתה לסלון ולהותיר את אביה בגפו בחדר השינה שלהם. לצדה של אמה ניצב כן רעוע מפלסטיק, שעליו הונחו בעבר חלק מהעציצים המפותחים, שהפיחו חיות במשכן הזוג בכבוד בתקופה שעוד היה בו בכלל מקום לזיק מְחַיֶּה מעין זה. ואולם, לאחר ששבה מבית החולים סולקו העציצים והכן הוסב לשמש כשידה.

החדר חיוור ומוזנח, בקירותיו מבצבצים איי טיח קלוף ובתקרתו כתמי רטיבות – צריך להודות, התהרהרה מאירה, שהחדר לא ראה ימים טובים בהרבה גם כשאמה היתה בריאה – והוא אפוף בבליל של ריחות מצחינים, שהורתם באותה שקית נסתרת, המהווה כיום חלק בלתי נפרד מגופה, ואמורה לקלוט את הפרשותיו. גם הריח המתובלן של שאריות החמין, אשר משרך דרכו מבטנו של סיר מבעבע תחת פתיליה חרישית במטבח, מתמסמס בתוך החולי החונק. הווילונות הארוכים בסלון עומדים עתה מלופפים, ועל הספרייה החומה מתגוללים בערבובייה מייאשת, מעולפי אבק: סידורי תפלה, תרופות למכביר, הזמנות לשמחות שכבר עבר זמנן וצרורות מפתחות נטושים. על מדפה הימני העליון של הספרייה ניצב השעון המוזהב שקיבל אביה מן העירייה כשהוחלט להוציאו לפנסיה מפאת גילו המופלג, כמה חודשים אחרי שכל הצרות עם אמה החלו.

לגימה ארוכה וקולנית גומעת אמה מהתה החיוור, שטיפות לימון הוזלפו לתוכו, קומצת את מצחה נוכח חמצמצותו, ומוהלת אותו במים פושרים מתוך פינג'אן שלצדה. אחר היא זוקפת את ראשה ובוהה נכחה בפיזור דעת, פוערת לרווחה את עיניה הבהירות, המאיימות להיקרע, כאלו נעוצות בהן עדשות מגע מציקות וכל מצמוץ שלהן פולח את עצביה. מבעד למטפחת שקשרה על פדחתה ברישול כבר ניתן להבחין בשורשים לבנים. אין ספק, חשבה מאירה, שעוד השבוע תוזעק לכאן יוספה, אחותה הבכורה, כדי לצבוע לה את השיער בחינה. אלא שמלבד המבט והשיבה שזרקה בשערה של אמה, מצד פניה – מרקם העור הוא אחיד וחלק ולא מצומק. כמובן, לא נפקדים בו הקמטים הקשתיים שמחברים בין השפתים לאף, ובשולי העיניים חקוקים קמטי צחוק – אפשר לחשוב כמה כבר צחקה בחיים שלה – ובכל זאת יש בו משהו מתריס כנגד הלך רוחה העגמומי. לו היתה עומדת בפני אמה האפשרות, שיערה מאירה, היא היתה בוחרת לבגר את מראה פניה מבלי להסס אפילו.

ראייה חדה יש לה, לאמה, ואל מאירה היא משגרת מבט מושחז כמבטה של מאירה עצמה בשעה שהיא חושדת בתלמיד בהעתקה במבחן.

"מה שלומך, אמא?" היא משננת כמתוך הרגל.

"ואיך צריך להיות שלומי? כל היום קבורה פה בין ארבעה קירות".

"ואיפה אבא?" מנסה שוב, בעודה משנה נושא.

"בבית כנסת. עוד מעט הולך לניחום אבלים של בת של נעים. מחר לוויה של אשתו של נחום, ושלשום היתה לוויה של עדינה, מסכנה. יותר עדיף כבר היה לו חופשי חודשי להר המנוחות".

"כל כך הרבה מתים בבת אחת?!" משתאה מאירה מבעד לחיוך דקיק שמסתמן לו בבלי דעת על פניה.

"את רואה מה זה, אלוהים עושה אוברול. אני – רגליים שלי נפוחות הרבה עוד משבוע שעבר. משחה של רופא לא עזרה בכלל. תראי". היא מורה על צמד כפות רגליה הצָּבות, אשר אין היא יכולה לתחוב לתוך הקבקבים המהוהים שלה, ואף לא להשחיל לתוך הנעלים המיוחדות שיצקו במיוחד עבורה כמה ימים לאחר שעזבה את בית החולים, והן מציצות להן בכלימה.

ידיה של מאירה נמלאות מניה וביה עבודה. לאחר שהדיחה את הכלים, היא צועדת בלי אומר ודברים בחזרה אל הסלון, שם מצויה מלאכתה הבאה, ומתקינה את קרש הגיהוץ. להפתעתה, היא מוצאת את אמה מודדת פנים אחרות, כאלה שעוד לא הזדמן לה לראות, אם כי דמיון מסוים יש בהן לקלסתר שחבשה רק חודשים קודם לכן בליל הסדר.

כמו איפור מוגזם שנמרח תחת קרני שמש קודחת וזלג על עפעפיה, לחייה ושפתיה של גבירה מיוזעת נראתה בחג הפסח האחרון עיר הקודש, מפורכסת בכתמים צבעוניים, שצבעו לבלי הכר את מראהּ. חג המצות נשק לחגיגות היובל לעצמאות המדינה, דגלי ישראל חנקו את הנוף, והמספר 50 עיטר לוחות מודעות מרוטים. בליל הסדר בבית הוריה של מאירה התגודדה המשפחה כולה. מדי פעם פסק סדר הקריאה בהגדה, ואביה חזר על הכתוב כשהוא מתרגם לכורדית. ואילו אמה, כמו בכל חג אחר, חצצה עצמה מהכלל ועטתה את פניה המוכרים והקדורניים. אך כשמשה, בעלה של יוספה, ניגן בקולו המסתלסל "עבדים היינו לפרעה במצרים", התפרצה כמוכת תזזית, וצעקתה החריבה באבחה אחת את השלווה. "אני עבד, אני!", ציווחה וקולה נשבר ליבבה. מאחר יותר, מששככו הרוחות, הוסיפה וחיברה פרשנות משלה לסוגיית "מרור – על שום מה?". "על שום צרות שלי, זה על שום מה", קבעה וליוותה את הקביעה בהינד סנטר נחרץ.

אחרי שולחן ערוך הוגשו בזה אחר זה וללא שהיות מיותרות המאכלים כולם, ויוספה העירה, שאם יש סיבה שבגללה היא מצטערת שלא נולדה אשכנזייה, הרי שהיא העדר המבנה של מנות בארוחות. האוכל אמנם טעים, מיתנה, אבל ישר מטיחים בפניך כמויות בלתי נתפסות של אוכל. ממילא, כשהם מדושנים גמרו אומר כולם לפרוש מעלילות ההגדה, והותירו את אביה לבד בשולחן. או אז שוב הסתכסכה דעתה של אמה, והיא חרטה בציפורניה את מטפחת ראשה החומה וחרשה פסוקת בקרקפתה. ובעוד אביה המהם את מעשיית חד־גדיא, רטנה בנוכחותו על בנותיה כפויות הטובה.

ועכשיו נמצאת אמה מולה, מודדת את תנועותיה ובוחנת בשבע עיניים את מיומנות הגיהוץ שלה עם המבט החדש הזה. אֵי אז כבר נוכחה מאירה לדעת שדרך עיניה של אמה, בורקות ולחות כאילו המטר ניתך בתוכן דרך קבע ואינו מותיר שם פינה צחיחה, היה בא לידי ביטוי מובהק מצב רוחה המשתנה. הבריות ברובן המכריע לא נתנו על כך את הדעת, קל וחומר לא אמה עצמה; הרי מי בסופו של דבר באמת מודע למה שהוא מאותת לסביבתו? אלא שהיא, כבר בעודה ילדה, השכילה להבחין במבעים השונים שהקרינו האישונים ושיעור פתיחת העפעפים, והשלים גוֹן השמנת של הלחמית השזורה חליפות בנימים. כמו בקטלוג עב כרס היו פרושות בזיכרונה צורות ההסתכלות השונות של אמה. למשל, בהיותה דואגת לבידור האורחים, עיניה מצומצמות אך אי אפשר שלא להבחין במבט הממזרי שניתז מהן, שעה שמיתרי הקול שלה מפיקים אוושושי צחוק. או בזמן שהיא מתקוטטת עם בעלה: מפיה משולחים אגודות משפטים צווחניים, קצרים. גם כאן שרירי עיניה מכווצים, אבל הכרת הפנים אחרת. ועוד דוגמה, תמונות שלה שצולמו בשמחות: לצדה עומד בעלה הגיבח, מחייך באיפוק, ואילו היא – "פרצוף תשעה באב", הוא חזר והגדיר את הבעתה עם הצדי הרפויה שלו שנשמעת כמו סמך עמוקה – שפתיה רפויות, המבט ישיר, והעיניים המסכנות כמו תרות אחר קורט של רחמים אצלך, המביט בתמונה.

בלא כל הכנה מראש נתקלת מאירה במבט החדש הזה, שחושיה אינם מסוגלים לתהות על קנקנו. בהלה חרישית מתלווה לחסר הוודאות על פשרו של אותו מבט, ובקרבה היא מזהה רתיעה מפני איזה דבר איום, שאינו עולה בידה לתפוס בבירור, ועם זאת גם אינה משתדלת דיה ללטש את מהותו ולחלץ אותו מעמימותו. בדרכה הביתה, כשהיא שעונה על חלון אוטובוס בקו שמונה עשרה ריק כמעט מנוסעים, חושבת מאירה שאולי בכלל אין היא מבינה בדבר, והיא טועה ושוב נתקפת בחששות על מאומה. היא גומרת בדעתה להסיט את מחשבותיה למחוזות אחרים כמו ישיבות הציונים המרתוניות בבית הספר, אשר קרבות ובאות.

בתיבת הדואר בכניסה לבניין מגוריה מבצבצת מעטפה מוכרת. "שלום מאירה", כותבת אחותה מלונדון, "על השידה חיכה לי המכתב שלך כשחזרתי היום מהעבודה, וכאשר ראיתי שהוא מישראל, וזיהיתי את כתב ידך על המעטפה, ידעתי שמשהו עם אמא אינו כשורה, ולכן לא בהפתעה גמורה קראתי אותו. אני לא יודעת אם יצא לך לחשוב על זה, אבל כבר עלה בדעתי כמה וכמה פעמים, שהתקשורת המוצלחת יותר שלנו, פתיחת הלב והעברת המסרים החשובים באמת, נעשית בינינו בכתב: בכל פעם שקורה דבר חריג, מיד אנחנו הופכות לזרזירי עט". מאירה הינהנה בלי משים, מפני שאחותה העמידה דבר על דיוקו. היא הסתקרנה אפוא לקרוא את המשך המכתב.

"אני חייבת להודות שמצאתי את עצמי צוחקת בקול רם כשקראתי את התיאור שלך על המאהבת לכאורה של אבא, שאמא משוכנעת שהיא רואה מציצה דרך החלון וקוראת לו. התיאור המופרז הזה הזכיר לי את הפעם ההיא, כשהיתה להם חולדה בבית, ושאלנו את אמא איך בדיוק היא נראית החולדה, והיא ענתה: 'ככה, עם קוקו', והדגימה כשהיא מחווה עם הידיים מאחורי העורף. תסלחי לי שאני מתייחסת לעניין בבדיחות, לאור העובדה שאמא ואבא מצדם מנהלים עליו ריבים תכופים. על כל פנים, שאלת אותי אם אני זוכרת מקרה שאמא הזתה בו דברים, ועל אף שפשפשתי בזכרוני, אני מתקשה לשלוף משם משהו מפורש. אני בוודאי לא זוכרת אצל אמא מקרה שדומה למה שתיארת במכתב שלך. אני רק יכולה לספר לך את מה שאת גם ככה יודעת והוא, שדמיון מפותח מאוד תמיד היה לה (את בטח נזכרת עכשיו בכל הסיפורים שהיא סיפרה לנו לפני השינה). אבל ידענו, וגם היא ידעה – זה ברור לי שהיא ידעה – לשרטט את הגבול שבין המציאות לבדיון. דרך אגב, את בטוחה שהיא משוכנעת שמה שהיא רואה הוא המציאות הבהירה? או שאולי מדובר פה בעוד אחת מן התחבולות שלה לזכות בתשומת לב נוספת. כלומר, היא מודעת היטב להבדל שבין המראות בעיניה לבין החזיונות של עיני רוחה, אבל מעונינת שאנחנו נחשוב שהיא אינה מסוגלת לבצע את ההפרדה המתבקשת. חשבתי על זה, שאולי התפתחה אצלה חרדת נטישה מאז שהיא התחילה להיות סיעודית, ואני שואלת את עצמי: האם יכול להיות שכל אותן הפעמים שהיא התקשרה אלינו – אני מרשה לעצמי לכתוב 'אלינו' ולא 'אליכן', כי גם אני הייתי בתוך הקלחת הזו עד לא מזמן – והפצירה בנו לבוא אליה, כל אותם ביקורים בלתי נגמרים אצלה, כשהיא שולפת משימה אחר משימה אחר משימה, כל הזמן הזה שבעל כורחנו שהינו בין כתלי הסלון שלהם – היה בסופו של דבר רק כדי שהיא לא תרגיש נזנחת?

עוד אני זוכרת שכשהיינו אצל יוספה ערב הגיוס של ארז, היא התקשרה אליי ואחר כך אלייך, ומשלא היתה תשובה, היא התקשרה ליוספה, כשהיא כבר חושדת. משה עלה במדגם וענה לטלפון, והיא מיד חקרה אותו על הרעש שברקע, הצליבה נמרצות את העובדות, ותוך שניות שמענו אותה שואגת מתוך האפרכסת: 'אההה! כולכם שם!', ויוספה הצטחקקה ואמרה: 'עלו עלינו…'. אני פתאום מתחילה לשים לב כיצד היא שיכללה את השיטה שלה לאורך הזמן. היו פעמים שכבר חזיתי את ההתקשריות שלה, ממש ידעתי באיזה יום ובסביבות איזו שעה אני אשמע את הילדים צועקים: 'אמא! סבתא בטלפון'. ולא פעם חשתי כאלו היא מנהלת לעצמה בראש מעין יומן פגישות מאורגן ויעיל להפליא, שמכיל בתוכו את מועדי הביקורים שלנו אצלה, תוך שהיא מוודאת שניצול הזמן שלנו יהיה מרבי עבורה, בכך שיותיר לה חלקי זמן קלושים להיות לבד, בבדידותה הבלתי־מזהרת".

מאירה מלכסנת מבט אל שעון הקיר שתלוי מעל שולחן האוכל. השעה כבר מאוחרת, אלא שהיא תיכננה לסיים לבדוק את בחינות המתכונת בלשון של שכבה י"א. היא מדלגת אל הפסקה האחרונה במכתב. "בזמן האחרון", מתוודה אסתר, "אני מרבה לחשוב על הימים של פעם, כשעוד היינו יחד כולנו. לא על הרגעים הלא נעימים, אלא דווקא על אלה היותר יפים, אלה שנחמד לשוב ולהיזכר בהם. אני לא יודעת מה בדיוק קורה לי, או למה זה קורה לי; זה בהחלט לא דבר שאני יוזמת, אני פשוט שוקעת לתוכו בכל מיני מצבים, כמו למשל בשעה שאני מדיחה כלים. אתמול נזכרתי במקרה עם העובדת הסוציאלית ששלחו אלינו אחרי שבחלוף חודש שמו לב שיוספה לא מגיעה יותר לבית ספר, אחרי שאמא התעקשה להעביר אותה לבית ספר דתי ואילו היא סירבה לעזוב את החברות שלה בממלכתי. אני לא אשכח איך אמא בחרה להתעלם מהעובדת הסוציאלית בהפגנתיות, נכנסה לשירותים ופשוט לא יצאה משם, בעוד שההיא יושבת ומחכה לה בסלון. אני נאלצתי להמציא בעבור אמא כל מיני תרוצים מופרכים, וחזרתי ואמרתי כל חמש דקות שהנה, היא תכף יוצאת, והצעתי לה לשתות, אבל היא סירבה. ואיך אחרי שעה קלה, היא פתאום התייצבה מול המקרר המקולקל, שהשכנים זרקו ואמא אימצה כארון בסלון, והכריזה שהיא בכל זאת תשתה כוס מים קרים, ושלא נטרח בשבילה. ולפני שהספקתי לומר לה שהמקרר שלנו נמצא בכלל במזווה, היא פתחה את דלתו ונקברה תחת מפולת השמיכות הכבדות שנערמו עליה, כמו בסצינה מתוך סרט מצויר לילדים".

מאירה מקפלת את המכתב ומחזירה אותו למעטפה. מתיקה המרופט היא שולפת צרור מבחנים ומתחילה לבדוק אותם במהירות, במיומנות גסה, בזה אחר זה.

תמונה: ״פורטרט של אישה זקנה״, J.C. Robinson

פוסטים קשורים

יש לך רק עור אחד "זה לא שהדרישות של אותם גברים שפונים אליה בשמיים, הם לא בדיוק בררנים. יותר מהכול, כך נוכחה להבין בשנים האחרונות, הם בסך הכול תרים אחר אותו משאב יקר, הקרוי חום אנושי"...
שקרים אמיתיים ריאיון עם הפובליציסט בן דרור ימיני, שבו הוא מדגים כיצד טענות נכונות יכולות להציג תמונה שקרית, מסביר למה דווקא נחוץ לשכנע את המשוכנעים, ולבסוף - מהרהר בביקורת הנוקבת ...
שאנן בקטע אירוני בריאיון עם שאנן סטריט, סולן ״הדג הנחש״, הוא חווה דעתו על התנהלותה של מירי רגב, מסביר מדוע הוא עדיין זוכה לאהבת הקהל למרות הפה הגדול שלו, מספר על הטיפול הקבוצתי שעובר...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *