יש לך רק עור אחד

"זה לא שהדרישות של אותם גברים שפונים אליה בשמיים, הם לא בדיוק בררנים. יותר מהכול, כך נוכחה להבין בשנים האחרונות, הם בסך הכול תרים אחר אותו משאב יקר, הקרוי חום אנושי".

יש לך רק עור אחד

היא מסמנת אותו מרחוק: גבר שחור, לבוש בקפידה, מפורכס בעגיל בוהק ושלל טבעות. ממקום עומדה בדוכן יש לה תצפית ישירה אל גרם המדרגות הנעות, ומבטה עוקב אחריו כשהוא צונח אט אט לקראתה. מטרוסקסואל, מהבהבת בתודעתה המילה, בדיוק כשדמותו עושה את הצעד הראשון לתוך המפלס שלה. בטרם תצא לעברו היא מנצלת את השניות המעטות שעומדות לרשותה כדי לזקוף את קומתה ולהתפיח את תלתליה הכמושים. "אֶקְסקיוּז מִי, קֵן אַיי אֶסְק יוּ אַ קְוֶושְׁצֶ'ן? תן סקנדס אוף יור טיים", היא מלכסנת אליו מבט אוהד ומחייכת, "וואט איז יור ניים? כריס! נייס טו מיט יו, מיי ניים איז עדינה".

זה כבר השבוע השביעי של עדינה בקליפורניה. היא עובדת בעגלות, כמו שהחבר'ה הצעירים סביבה‎ קוראים לזה, מתייצבת בדוכן המכירה בקניון חסר הייחוד שבמזרח אוקלנד שישה ימים בשבוע, אחת עשרה שעות מדי יום. הטקסט של מופע המכירה שלה ומחוות הגוף הנלוות אליו כבר נשלפים ממנה במיומנות. ממש בשניות אלה מחכך כריס את כפות ידיו בגרגרי חול שבזקה עליהן, ועדינה מסבירה לו תוך כדי ש"וָואט יוּ אַר דוּאִינְג רַיְט נאוּ, יו אר אקספוליאייטינג יור דד סקין". בטון ידעני היא ממשיכה ומספרת לו שים המלח הוא המקום הנמוך ביותר בעולם וש"פיפל פרום אול אובר דה וורלד גו דר טו קיור דיר סקין דיזיזס". עדינה מקפידה לדבר כל הזמן, ואינה מאפשרת אפילו לרגע אחד של שתיקה לבקוע. היא יודעת שאם תהיה לכריס ולו שנייה אחת לעצור ולחשוב, הוא עלול להימלך בדעתו ולברוח לה.

"אני יודעת איך למכור לאנשים", ענתה בתמציתיות כשנשאלה בראיון הקבלה מדוע לדעתה היא מתאימה לתפקיד. אמנם גילה כפול מגילם של כל מי שעובדים לצידה, ואמנם היא ניגפת מול שאר עמיתיה שופעי השיער, מתוחי העור ומהודקי הגזרה, אלא שעדינה יודעת לעשות דבר שלרובם המכריע של עולי הימים סביבה אין שום מושג בו: היא יודעת איך לייצר אינטימיות בִּן רגע עם אדם זר. הנה, קצות אצבעותיה כבר הספיקו לרפרף על פני כריות כפות ידיו של כריס כשפיזרה עליהן את החול, לכאורה בהיסח הדעת. שנים של ניסיון במכירות לימדו אותה עד כמה מגע פיזי עוזר לבנות את האמון של הלקוח בך, המוכרת. עתה היא מניפה מולו מגבת, עוטפת בה את כפות ידיו, מעסה קלות, ולוכדת את מבטו. "רֶדִי טוּ בִּי אַמֶיְזְד? אר יו שור? פראמיס יו וונט סקרים?", היא משרשרת שאלה לשאלה ואז מטה אליו את לחייה ומפלרטטת קלות, "פראמיס יו וונט גיב מי א קיס?"

עדינה אינה תמימה, היא יודעת היטב שהמוכרים האחרים זוקפים גבה למראה דמותה, ואף מרכלים עליה מאחורי גבה. היא מדמיינת אותם תוהים "מה הקטע שלה, זאתי?" ו"איזה פתטית היא?" או לחלופין מתיזים מפיהם "מה, הקטע שלה זאתי!" ו"איזה פתטית היא!" ברגעים הבודדים, שלאחרונה חווה עדינה בתכיפות הולכת וגוברת, גם היא תוהה מה הקטע שלה ואם היא אכן פתטית. בגילה, בואכה גיל העמידה, במצבה, גרושה פלוס ילד, מה בדיוק עבר לה בראש כשנענתה למודעה ההיא בעיתון, מודעה שכלל לא מוענה לאנשים עם פרופיל כשלה. אלא שמשהו געגע בה מבפנים, היא שיוועה להרפתקה, לא משנה איזו, ובלבד שתקרא תיגר על היום-יום החד-גוני שלה: לקום בבוקר, לבלות עד אחרי הצהריים כזבנית ב"בי-גוד" בקניון צומת סירקין, לשמוע מיניבי איך היה היום שלו, לאכול איתו ארוחת ערב, להכין לו סנדוויצ'ים ליום המחרת בבית הספר, לבהות בטלוויזיה באיזו סדרה, להתנמנם על הספה, ורגע לפני שהיא שוקעת לתוך שינה, להכריח את עצמה לעבור לחדר השינה. השגרה משלה בה, ולשם שינוי רצתה היא להכתיב את הטון בחייה.

פה ושם זוכה עדינה לניסיונות חיזור מצד גברים שחולפים על פניה בדוכן. על אף שאינה נראית צעירה – לכך היא מודעת היטב – איפור נכון עושה עמה חסד מסוים. מעבר לכך, נוגהת ממנה משובת נעורים, בעיקר היא משדרת פתיחות, אנשים זרים אינם נרתעים מלפנות אליה. וחוץ מזה, כך ודאי הייתה מוסיפה עדינה לו נדרשה לסוגיה, זה לא שהדרישות של אותם גברים שפונים אליה בשמיים, הם לא בדיוק בררנים. יותר מהכול, כך נוכחה להבין בשנים האחרונות, הם בסך הכול תרים אחר אותו משאב יקר, הקרוי חום אנושי. כשעדינה כבר נענית למישהו שמתחיל איתה, הם יוצאים לשתות באיזה בר. היא משתחררת, מגלגלת את צחוקה, ולפעמים אפילו מרחיקה לכת כדי התגפפות לא מחייבת, חוצבת לעצמה גם כן קורט מהמשאב ההוא. אחר כך הם מציעים לה להמשיך את הערב אצלם, אבל שם היא תמיד עוצרת את זה. מה הטעם, היא משננת לעצמה בכל פעם, הרי שום דבר רציני ממילא לא ייצא מזה, אני בחיים לא אלך עם גוי. בינתיים, עם כריס, העניינים מתקדמים בכיוון אחר. די מוקדם אל תוך השיחה איתו עדינה מגלה שהוא אוחז בחברה רצינית, ומכאן קו הפעולה שלה פשוט, כמעט מתבקש: היא משכנעת אותו לפנק את החברה שלו במתנות – מוצרים מהדוכן שלה, כמובן. מה שלא מונע בעדה לדחוק בכריס לרכוש מוצר אחד גם לעצמו, "טֶל מִי, האו מאני שירטס דו יו האב? אנד האו מאני פאנטס דיו יו האב? נאו טל מי, האו מאני סקינס דו יו האב? אונלי וואן, רייט? דיס איז דה טיים טו טייק קר אוף יור סקין". ניסיון המכירה מסתיים בהצלחה רבתי, היא מקלידה 149.99 דולר במכשיר הסליקה, מעלה על פניה חיוך רחב, ומגישה לכריס בחגיגיות את השקיות המרשרשות.

כשמגיע יום שבת, היום החופשי שעדינה זכאית לו, היא כבר די גמורה, ולכן על פי רוב נוטה לבלות אותו במנוחה מוחלטת. היא ושותפתה לחדר, נטלי, שוכבות כל אחת במיטתה, שקועות כל אחת בעיסוקיה. אלא שהשבוע החליטה שדי, מספיק עם זה, היא חייבת לצאת קצת להתאוורר. היא ראתה בפייסבוק שבשישי בערב מתקיימת קבלת שבת במרכז היהודי בסן פרנסיסקו, ובו ברגע החליטה שתהיה שם. כבר בתחילת השבוע הצליחה למצוא מישהו שיחליף אותה בשעתיים האחרונות של המשמרת. לשווא ניסתה להפציר בנטלי שתצטרף אליה, אלא שנטלי מעדיפה להתחפר בשמיכתה לעת ערב, ולמלמל פסוקים מתוך ספרון התהילים זהוב הכריכה שלה.

עדינה מסתבכת עם הרכבת לסן פרנסיסקו, ומפספסת את התחנה שהיא צריכה לרדת בה. כשהיא סוף סוף מגיעה לתחנה הנכונה, היא עולה מעלה אל פני הקרקע, ומזמינה לעצמה אוּבֶּר שיסיע אותה צפון מערבה. היא מגיעה באיחור, נרות השבת כבר דולקים על השולחן בכניסה, ובשני השולחנות המוארכים נלעסים חלות ודג ברוטב שמנוני לצד גרגירי חומוס. עדינה ממהרת למצוא לעצמה מקום פנוי, לערוך היכרויות ולהשתלב בפטפוטים שמתנהלים סביבה. היא עושה ככל יכולתה להתחבב על מי שהיא מדברת איתו, ויכולת מהסוג הזה אכן קיימת בה. היא מתעניינת ומגיבה, משתפת וזוכה לקשב, ואף מתלוצצת פה ושם ומבדרת את בני שיחהּ, ולמרות הכול תכניותיה אינן עולות יפה. היא מחכה לאיזושהי הצעה שתגיע ממי מהמכרים החדשים, לא לאיזו מחווה גרנדיוזית, סתם הזמנה, אפילו לא רשמית, לארוחת ערב או ביקור או מפגש, משהו. אלא שנדמה לה שהאנשים מזהים בה יותר משמץ של נואשות, מה שגורם להם להירתע ממנה, או לכל פחות לא להתמסר אליה. היא מהרהרת בהעדר ההבקעה החברתית, ומייחסת אותו לכך שהקהילה היהודית המקומית אינה מספיק קטנה בשביל שיתעורר במישהו דחף לאמץ אותה אליו. לו הייתה נקרית בדרכם של ישראלים באיזה כפר נידח בהודו, היא מעלה על דעתה, ברור לה שהיו פורשים עליה את חסותם.

בסיום ארוחת השישי מאתרת עדינה זוג צעיר עם רכב, שמסכים להקפיץ אותה למרכז העיר, לקרבת תחנת הרכבת. מצטרף אליהם טרמפיסט נוסף, בחור צעיר ומופנם, שעדינה מתרשמת שבא לארוחת השבת עם הלך רוח הדומה לזה של תלמיד שהולך לבית ספר: לא מרצון, אלא כי זה מה שמצופה ממנו. כשהם יורדים מהרכב הבחור נפנה ללכת לדרכו, ועדינה מציעה לו להצטרף אליה להמשך הערב. הוא מהסס, ניכר בו שלא ממש תכנן המשך כלשהו לערב שלו וכל מבוקשו לחזור הביתה, אבל הוא מתרצה חלקית ואומר שילווה אותה עד לתחנה. עדינה יודעת שהוא עושה זאת מתוך רחמים כלפיה, אבל לא אכפת לה.

הם מתהלכים ברחוב הראשי של הדאון טאון, עדינה מדברת, והוא מאזין לה רוב קשב, פה ושם אף שואל אותה שאלות. מצב רוחה של עדינה מתרומם. בתחילה היא אינה מבינה לגמרי את הסיבה לכך, בסך הכול היא משוחחת עם אדם זר. אך בעודה ממשיכה בשטף הדיבור, הידיעה הזו מתבהרת לה בהדרגה: מישהו מקשיב לה, באמת מקשיב לה, דבר שלא קרה כל כך הרבה זמן, ודאי מאז שהגיעה לכאן. היא מספרת לו איך התגלגלה לעבוד בעגלות. הוא שואל אותה בעדינות על המשפחה שלה, והיא מספרת לו על הבן שלה שנשאר בישראל. הוא כבר גדול, היא מוסיפה, בכיתה י"א, יודע לדאוג לעצמו ולא ממש זקוק לה, היא מתקשרת אליו פעם ביום רק לבדוק שהכול בסדר איתו. הבחור מביע עניין בעבודה שלה: כמה קשה למכור את המוצרים, מה הטכניקות שלה, איך היא בוחרת את הקורבנות, ככה הוא מכנה אותם, והיא אפילו אינה מוחה על כך בפניו. על הכול היא עונה בהרחבה. לבסוף היא מוצאת את עצמה מספרת על הבדידות שלה, והיא אינה נבוכה או בושה בעצמה כשהיא מתוודה בפניו על כך. מה בדיוק יש בנוכחות שלו שגורם לי להיפתח בפניו ולחלוק אתו כל כך הרבה מידע, היא תמהה בינה לבינה, אני הרי בקושי מכירה אותו. כשהם קרבים לתחנת הרכבת, היא מנסה שוב את מזלה ומצביעה על הפאב הסמוך. הבחור מסרב בנימוס, אומר שהוא עייף, היא מנסה לשדל אותו פעם נוספת, אך ניכר שדעתו מבוצרת והיא מוותרת. הם נפרדים לשלום, ועדינה נעמדת בתור בכניסה לפאב.

עדינה מסבה אל הבר, ולוגמת לסירוגין מהקוקטייל שהזמינה. היא נתקפת געגועים ליניבי ושולפת את הטלפון כדי להתקשר אליו, אלא שאז היא נזכרת ששבת בבוקר בישראל והוא עוד ישן. לפני שהיא טומנת את הטלפון חזרה בתיקה, היא מעיפה מבט בהודעה האחרונה ששלחה לו לפני כמה שעות ושהוא עוד לא הספיק לקרוא, "שבת שלום אהוב שלי אמא", ללא סימני פיסוק ובליווי שובל אמוג'י של חתולות עם לבבות בעיניים. למשמע קול חבטה עמומה מאחורי גבה, עדינה מפנה את ראשה. סביב השולחן העגול הסמוך אליה ישובים בני משפחה, ועיניה לוכדות מיד את האב מפרכס ומפרפר, כששני ילדיו מנסים לאחוז בו משני צידיו ולייצב אותו. אם המשפחה מתחילה לזעוק לכל עבר שמישהו יתקשר לניין וואן וואן, מספר שעדינה מזהה בנקל מסדרות הטלוויזיה האמריקאיות שהיא צופה בהן. בתחילה נדמה לעדינה שהאיש רק איבד את הכרתו, בין אם בגלל היין ששתה, כפי שמעידה הכוס הריקה למחצה הניצבת לצדו, או סתם מפאת חולשה רגעית שפקדה אותו. אלא שככל שנוקפות הדקות מתחוור לה שזה רציני, ושהעניינים הולכים ומסתבכים. הפרמדיקים, שבינתיים מגיחים לתוך הפאב, מתחילים לבצע בו החייאה. בהדרגה הם מפשיטים אותו מבגדיו, ולעדינה נדמה שכנגד כל פריט לבוש שמוסר מגופו, צץ עוד מכשיר רפואי לצדו.

דקות ארוכות היא מתבוננת במתרחש מרותקת. באיזשהו שלב היא מרחיקה את מבטה, ותדהמה מכה בה כשהיא נוכחת לדעת שהמהומה השוררת מתחת לאפה בעצם לא פעפעה לאזורים האחרים של הפאב. היא צופה באנשים בשולחנות שממוקמים פחות מעשרה מטרים ממנה, ורואה שהם ממשיכים כרגיל בענייניהם. המחזה הזה בלתי נתפס בעיניה. איך זה ייתכן, היא משוחחת עם עצמה, באמצע הפאב מוטלת גופה, כבר שעה ארוכה שעושים בה ניסיונות החייאה, בזמן שהסועדים עסוקים בשלהם, והמלצרים ממשיכים לחוג סביבם ולשאול בדאגה אם הכול לטעמם, כאילו אין שאלה יותר דוחקת שצריכה להישאל עכשיו. עדינה חשה ביובש בגרונה, ומסתובבת חזרה לעבר הבר ללגום מהמשקה שלה. בעודה מקרבת את שפת הכוס אל שפתיה שלה, היא נעצרת. בבת אחת מבזיקה מולה הכרה: כבר שבעה שבועות שגם את שקופה כאן לחלוטין, בדיוק כמו הגווייה ששרועה על הרצפה מאחורייך. היא נתקפת מחנק, וארוחת השבת מתהפכת בקרביה.

עדינה מסמנת לברמן לחשבון, אלא שהיא אינה ממתינה לקבלו. תחת זאת היא ממהרת לשלוף כמה שטרות מארנקה, מניחה אותם על הדלפק, מכתפת בחיפזון את תיקה, ונסה אל עבר היציאה. היא כמעט משליכה עצמה החוצה מבעד לדלת, שואפת אוויר מלוא ריאותיה, פעם ועוד פעם, ומביטה סביבה. בתוך מעטפת החשיכה נוצצים מולה אורות העיר. היא שמה פעמיה אל תחנת הרכבת התחתית, שתחזיר אותה לאוקלנד. במערכת הכריזה מפרט הסדרן את סדר תחנות העצירה, והקרונות מתחילים לנוע. דומייה שוררת בהם, ודמעותיה, חרישיות כמו מצייתות לאותה דומייה, מפלסות דרכן בין כתמי השמש שעל לחייה. עדינה מרגישה מרוקנת. מה בדיוק חשבת שיקרה לך, היא מכהה בעצמה, מי שמע על אישה בגילך שעובדת בעגלות, מי?! זה לא המקום שלך, ולא הזמן שלך. את עוף מוזר. את חריגות מהלכת. ומחר, עצמה פוקדת עליה בתקיפות, את מזמינה כרטיס טיסה ועפה מפה.

הרכבת עוצרת בתחנה, וזרזיף קל של נוסעים פוסעים לתוך הקרון שלה. אחד מהם, איש מבוגר בחליפה מרופטת, מתיישב במושב לצדה. מקץ מספר שניות הוא מפנה אליה את מבטו, ומבעד לזקן השיבה המדובלל שלו יוצאת בת קול, "האם את בסדר, גבירתי?"

תמונה: ״אישה עם שיער אדום״, Amedeo Modigliani

פוסטים קשורים

חביבה בכבוד "אין לדעת כמה פעמים חלפה בראשה של מאירה אותה מחשבה טורדנית, על כך שאמה מתעקשת לנקוב בסבל כל רגע מרגעי חייה". פורסם בעיתון "הארץ" כסיפור מומלץ במסגרת תחרות הסיפור הק...
התספורת או, למה אני מחבב את הביקור החודשי שלי במספרה? פעם בחודש בערך, כשרעמת אלי לוזון בוהקת אליי מהמראה, אני הולך למספרה השכונתית. הספרית היא אישה אסייתית בגיל העמידה ...
אפליית בודדים כשעברתי לבדי לסן פרנסיסקו חשבתי על כל מיני קשיים שעלולים להיות לי, על דבר אחד לא חשבתי: לא הבאתי בחשבון שזוגות נוטים לחפש חברים בזוגות. האם גם אתם סובלים מ"אפליית בו...

תגובה אחת בנושא “יש לך רק עור אחד

  1. מיכה

    אביב,

    כ"כ יפה אתה מפסל את הבדידות מתוך שאון היומיום. יצרת כאן פנינה מוכלת בעצמה. הבזק של מיקרוקוסמוס שמסתיים בתו מהדהד ומרגש שחותר החוצה, אל תוך לב הקורא.

    אני תוהה מה היה קורה אילו היית מעז להרחיב את יריעת ההבזק לנובלה. או אולי לחרוז יחד כמה פנינים למחרוזת של עולמות חופפים.

    בינתיים, אחת הקריאות היפות וגם המהנות של החודשים האחרונים! תודה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *