למה אני שונא להתחפש

התחפושת

לקראת פורים של כיתה ג׳ ביקשתי להתחפש לגמד. אכן בחירה מעט תמוהה, וממרחק הזמן אף אינני מצליח להיזכר מה בדיוק הוביל אליה, אבל כך היה. אמא שלי רתמה לטובת העניין את גיסתה, תופרת מדופלמת רחבת לב, ויחד הן בילו שעות ארוכות בהכנת התחפושת. בעיני רוחי אני עדיין יכול לראות אותן גוהרות על מכונת תפירה, מחליקות לפי קצב התקתוק שלה בד בצבע אדום עז, ואז מרפות את הרגל מהדוושה ומניפות נכחן את יריעת הבד. שוב ושוב, עד שיריעות הבד קיבלו צורה של חולצה ארוכת גזרה, מכנסיים אווריריים ומצנפת. המלאכה נשלמה, מדדתי את התחפושת וזכיתי לקריאות התפעלות.

הימים עברו, הגיע בוקר פורים. הקצתי משנתי, לכסנתי מבט אל התחפושת שהייתה מקופלת בקפידה על הכיסא בחדרי, וידעתי: אינני מסוגל להביא את עצמי ללבוש אותה; עולם שבו אני מסתובב לבוש בתחפושת כזו נראה לי כה מגוחך, עד שלא יכולתי לאפשר לו להתממש. בזה אחר זה החלו לעלות לרגל לחדרי בני משפחה ושכנים, וניסו – איש איש ושיטותיו – לרכך אותי. אלא שמאמציהם העלו חרס, נותרתי מבוצר בדעתי ובמיטתי. לבסוף, משגווע מצעד המשכנעים, נותרתי לבד. לא הלכתי לבית הספר באותו היום.

אני שב ונזכר ברצף הסצנות הזה מדי שנה לקראת פורים. יותר מהכול הוא מבהיר לי, ששנאתי להתחפש הרבה לפני שידעתי לנסח במילים את הרגש הזה, על אחת כמה וכמה לפני שהיה ביכולתי ללוות אותו בנימוקים. זו הייתה התנגדות בלתי מודעת, רתיעה חריפה ואינסטינקטיבית. ברבות השנים התרככתי, שלא לומר נכנעתי ללחץ חברתי, וכך קרה שפה ושם מצאתי את עצמי, לא פחות ולא יותר, מחופש. פעם אחת אפילו זכיתי במפתיע בפרס עבור תחפושת של פורסט גאמפ (מה שהיווה פיצוי הולם על כך שנאלצתי לבלות ערב שלם כשאני נושא בידי חפיסת בונבוניירות). על כל פנים, גם כאשר התחפשתי זו אף פעם לא הייתה התחפשות בלב שלם, כי אם התחפשות בהכנעה.

אז למה בעצם אני שונא להתחפש? בפשטות, אף פעם לא הבנתי את הקטע. נתחיל בזה שמעולם לא עלה בי שום דחף לעטות על עצמי לבוש וצורה של יצור או עצם דומם; אף לא פעם אחת התחשק לי, או נראה היה לי מגניב, להתעטף בגלימה של סופרמן, או להתהלך בחליפה צמרירית של דוב, או לחרוץ לשון בפנים מאופרות ככלב. מה לי ולזה? מה לי ולזה? אדרבה, להתחפש תמיד נראה לי כמו עיקום של העולם, עָקֹב שהיה למישור בעיני האחרים, אך לא בעיניי.

ויש עוד. תחפושת מושכת תשומת לב, ואם יש דבר בעולם הזה שמביך אותי ומשתק אותי הוא שלל מבטים שמופנים אליי בבת אחת. נדמה לי, שתגובה כזו אינה מנת חלקם של מרבית האנשים. אם כבר, אני חושב שזו בדיוק ה-סיבה שבגללה רוב האנשים כל כך אוהבים להתחפש. כן, נכון, יש מי שהתחפושת היא עבורם דרך לבטא את היצירתיות שלהם. וכן, נכון, יש מי שהם בעניין של להתחפש פשוט כי זה עושה שמח. ויחד עם זאת, הרושם שלי הוא שככלל, אנשים מתחפשים – בעיקר כדי לזכות בהתעניינות מהסביבה ולגרוף ממנה מחמאות. אבל רגע, סטיתי מהעניין המרכזי.

הייתי רוצה לשוב ולהיות רק ליום אחד הילד הזה בכיתה ג' שקם בבוקר בפורים, אבל הפעם לא נותר במיטתו אלא יורד ממנה, ומתלבש בטבעיות בבגדיו הרגילים, ופוסע ככה אל תוך חצר בית הספר, בלי לבלוע את הרוק, ונמלא שמחה מהאווירה החגיגית ששוררת במסדרונות, ונהנה לשטוף את עיניו בתחפושות היצירתיות, ומחליף משלוחי מנות עם חבריו לכיתה, וכל הזמן הזה, כל הזמן הזה, מרגיש נוח בעורו, הלא מחופש.

תמונה: ״בובה ותחפושת״, Mary E. Humes

פוסטים קשורים

בכל פעם   בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי מַכִּיר בֶּנְאָדָם חָדָשׁ אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת עַצְמִי כַּמָּה זְמַן יִקַּח עַד שֶׁהוּא יָשִׂים לֵב שֶׁאֲנִי מוּזָר תמונה...
הקו המפריד הקו המפריד – הארוך, כן? לא המקף הקצר המעפן – הוא ללא ספק סימן הפיסוק האהוב עלי, אני אף נוטה לעשות בו שימוש רב. לדעתי אהבתי אותו ממפגש ראשון, ולכל הפחות כבר הרבה ...
אופטלגין מהו הקריטריון שלפיו אנחנו מדרגים את האנשים המקיפים אותנו, ומי הם ״אנשי האופטלגין״ בחיינו? יש לעדן בן זקן שיר שקוראים לו ״אף אחד״, ויש בו כמה שורות שהולכות ככה: ...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *