איפה הימים הטובים?

"בראשית נגלית לי תובנה מדכדכת על עצמי: אני לוקה בהערכת חֶסֶר מתמדת ביחס להווה. בזמן אמת, אף תקופה בחיי אינה נתפשת על ידִי כ'נפלאה'". מישהו אמר מיינדפולנס?
פורסם ב"אלכסון".

אנשי הסירה השטוחה העליזים | George Caleb Bingham

אני משוטט עם חבר בשכונה הצפון תל אביבית שבה גדל. אנחנו חולפים על פני בית הספר התיכון שבו למד. הוא מצביע לעברו ואומר, זו הייתה אחת התקופות היפות בחיי. עוד אני מופתע מהאמירה והוא מוסיף, כבר אז ידעתי את זה, ולכן הערכתי את התקופה הזו. מילותיו מערערות אותי, אך איני מספיק לברר עם עצמי את הסיבה לכך. בינתיים אנחנו ממשיכים הלאה, אלא שהדברים שלו נותרים עמי, שבועות לאחר מכן אני מוצא את עצמי מהרהר בהם, והתחושה שעוררו בי מחולצת אט אט מעמימותה, ומתגבשת למילים סדורות.

בראשית נגלית לי תובנה מדכדכת על עצמי: אני לוקה בהערכת חֶסֶר מתמדת ביחס להווה. בזמן אמת, אף תקופה בחיי אינה נתפשת על ידִי כ'נפלאה'. אני יכול לתייג תקופה כ'נסבלת', 'סבירה', 'לא רעה', אפילו 'נחמדה', אבל לא יותר מכך. לעומת זאת, כשאני מקרין על מסך מחשבותיי זיכרונות מתקופות שונות, לא אחת מהדהד בתוכי ברקע המשפט: "לא הייתי מודע לזה אז, אבל זאת הייתה אחלה תקופה". זהו משפט, שבשמיעה ראשונה מותיר את הרושם כאילו אצורה בו איזושהי השגה מחכימה, אבל האמת היא שאין הוא אלא ביטוי לתחושת החמצה צורבת. בתפישת העולם שלי, אין שום נחמה בהכרה במשהו שכבר אין כל דרך לשנותו. אנשים נוהגים לצטט בהקשר הזה את הפתגם "מוטב מאוחר מאשר לעולם לא", מבלי לתת את הדעת על כך שהוא אמנם מדויק להפליא ביחס להווה, אך מסולף לחלוטין כאשר נקודת ההתייחסות היא העבר. מול הכרה במאורע ששייך לעבר, קרי מצב אבוד, לא נותר אלא להפטיר דווקא מטבע לשון אחר: "מאוחר מִדי". למה הדבר דומה? לסיטואציה שבה מישהו נזכר לבקש ממך סליחה על שפגע בך לפני זמן רב, ובעוד שלרגע קט אתה נמלא הערכה כלפי הצעד, אתה במהרה נמלך בדעתך לאמור: הרי הסבל כבר הוסב לי, העלבון כבר צרב אותי, איך בדיוק ההתנצלות הזו עוזרת לי עכשיו?

אני ממשיך ומשייף את התובנה הראשונית שלי, ונחרד להיווכח, שבעוד שיש מי שמכירים במה שעובר עליהם מדי יום ביומו, אני משתייך לקבוצת האנשים שהחיים חולפים על פניהם ביעף. מה, בעצם, מבדיל בין שתי הקבוצות הללו? במילה אחת, תודעה. כלומר, הולך ומתחוור לי שאני מתנהל כקהה חושים ככל שהדברים נוגעים למודעות שלי. אני מרגיש, אבל לא מודע לכך שאני מרגיש. רוצה לומר, דבר אחד הוא להיות שמח, דבר אחר הוא לדעת שאתה שמח; אלו שתי קומות נפרדות של תודעה. ההעפלה לקומה העליונה תלויה במידת היכולת שלך לעצור תכופות ולתת את הדעת על חייך, היא מותנית במסוגלותך להינתק לרגעים ספורים מממשותך, להתרומם מעלה ולצפות בעצמך, כמו בחוויה חוץ גופית.

צריך להודות שיש לפחות יתרון משמעותי אחד בהלך הרוח שבו אתה נוטה לא "להחשיב" את ההווה, ומאפשר לו לרפרף על פניך: להערכת החסר כלפי ההווה מתלווה גם תחושה כוללת של חסר, והיא שמדרבנת אותך לנסות לשפר את מצבך, להטיל את עצמך פעם אחר פעם לתוך מעשה. בעידן השפע שבו אנו חיים נשמעים פה ושם קולות ריאקציוניים בשבח ההסתפקות במועט. מבלי לזלזל בהשקפת העולם הזו, ראוי לקחת בחשבון שהדגש שניתן בה על ה"הסתפקות", המצב הנדיר והמבורך שבו די לך במה שיש לך, ממסך את הפסיביות שבאורח חיים כזה; כשכל צרכיך מסופקים, מה ידחוף אותך קדימה?

מסקרן אף לתהות על מקורו של אותו מצב נפשי בת-יענתי כלפי ההווה. עבורי, הילוך הנפש הזה הוא תוצר של התחושה הכוזבת שאני מתנהל על פיה, תחושה שאם אנסה להמליל אותה, תישמע כך: "יש לך עוד המון זמן, החיים האמתיים עוד לא התחילו, עכשיו זה לא הזמן להישען אחורה ולהביט סביבך בהנאה, טרם הגעת אל המנוחה והנחלה". תרגום: עתותיך בידיך, הזמן הוא משאב כמעט בלתי מוגבל; אתה הולך לישון בסוף כל יום בידיעה ברורה שתקום מחר, אין שאלה בכלל; העובדה הפשוטה, שהחל מנקודה מסוימת בזמן לעולם-לעולם לא תהיה עוד, מסרבת לחלחל לתודעתך.

אם כך, הנה הצעה למבט אחר, שאינו אשלייתי, על הזמניות של החיים. עובדתית, לכל אדם נותר עוד מספר סופי של פעמים לחוות כל חוויה. בניגוד לאינטואיציה, זהו אינו מספר מאוד גבוה, ולגבי חלק מהחוויות הוא אף נמוך באופן מעורר השתאות. כך למשל, התשובה לשאלה "כמה פעמים עוד תבקר בניו יורק בימי חייך?" היא מספר דו-ספרתי אם הנך בר-מזל, ומספר חד-ספרתי עבור רוב האנשים. עבור ההורים שלי, שביקרו בניו יורק לראשונה והם בעשור השביעי לחייהם, המספר הזה הוא, קרוב לוודאי, אפס.

תארו לכם אפליקציה, שעל פי שאלון קצר שהמשתמש ימלא על חייו, תציג לו את המדדים המשוערכים על מספר הפעמים שנותר לו לחוות חוויות שונות בחיים. כמה סרטים עוד נותר לו לראות. כמה פעמים עוד ישתומם מול נוף מרהיב. כמה שיחות מרחיבות לב עוד יהיו לו עם חבר קרוב. כמה פעמים עוד ילמד מישהו משהו, ויזכה לראות את עיניו נפקחות אליו בהוקרה. באפליקציה כזו גלום ערך עצום לדעתי, היא תסייע לאנשים להכיר ברגע עצמו ולהעריך אותו. גם אם תדע שהתחזית אינה מדויקת לגמרי, מספיק שתראה מול העיניים מספר שהולך ומצטמק מיום ליום, ותפנים ארעיות מהי.

הנה תרחיש אפשרי: בוקר אחד אתה פותח את האפליקציה, ואחד המדדים בה מורה על הספרה אחת. לדוגמה, נותרה לך עוד פעם אחת ללכת לים. אם הסיטואציה הזו נשמעת לך, הקורא, מופרכת לחלוטין, אתה כנראה צעיר יחסית. מה הבעיה, אתה אומר לעצמך, פשוט אתחיל ללכת לים לעתים תכופות. אלא שאם זה מה שמראה המדד, אתה כנראה כבר איש-שֵיבה, התנועה קשה לך, אין מי שייקח אותך וכו'. בכל זאת נותרה לך עוד פעם – אחת ויחידה, כן? לא יהיו עוד – ללכת לים. איך תרגיש לקראתה? איך תרגיש במהלכה? האם יעלה על דעתך לקטר על החול שנאחז בבגדיך, או שתתמסר לבריזה המצליפה בפניך, ותתאמץ לחקוק בזיכרונך את גוני השמש בשקיעתה אל המצולות?

בינתיים, על מנת לגרום לתודעה שלי להעלות הילוך, אני מתחיל לאמן את עצמי לבצע עצירה יזומה, למשל בסוף כל יום, ולתצפת על החיים שיש לי. זה קשה, מסתבר. המחשבות נוטות לברוח אל הטרדות האפרוריות של החיים, וצריך לרתק אותן חזרה שוב ושוב, בדיוק כמו שקורה ביוגה, כשאתה מנסה לציית להוראה הפשוטה לכאורה של המורה: להתמקד בנשימה. אבל המאמץ ישתלם, או כך לפחות אני מטיף לעצמי, שהרי יש רק דבר אחד מדכא יותר מאשר המצב שבו אתה נהנה ממשהו בלי להכיר בכך שאתה נהנה ממנו: להכיר בכך בדיעבד.

אני שולח לחברה את כל ההגיגים הללו, והיא מסבה את תשומת לבי לכך שישנו תחום בשם מיינדפולנס, שנוגע בדיוק באותן הנקודות. לא הכרתי את התחום לפני כן, אני קורא עליו, ובשלב הזה לוח המחשבות שלי כבר עמוס רישומים לעייפה. אני מוחק אותו, ואז מזקק לעצמי את מצב העניינים למשפט בודד.‏‏ בסופו של דבר היות האדם מודע לעצמו היא במידה רבה מהות האדם, ואילו חייו של האדם, שהוא אתה, כבר מתקרבים לזמן מחציתם, ומוטב מאוחר.