הזמר והיוצר מיכה שטרית בתקופה טובה: אלבום חדש מעבר לפינה, הופעות מכורות מראש ברחבי הארץ ומעל הכול, שלוות נפש וקבלה עצמית. בריאיון שערכתי איתו הוא מספר איך למד לאהוב את הבמה בזכות האבהות, מהי הפרשנות שלו לתיקו הפוליטי השורר בישראל, מדוע הוא משתדל להשתחרר ממה שנקרא ״יהודי״, וכיצד קרה ש״בגלל הרוח״, הלהיט שכתב לשלומי שבת, כמעט הושלך לאשפה.
״אני היום משתדל להנות מכמה שיותר הווה – פחות עבר, פחות עתיד״, מצהיר באוזניי מיכה שטרית ממרום 57 שנותיו. ההווה הוא שיחת טלפון שאנחנו מקיימים לקראת הגעתו של שטרית לפאלו אלטו להופעה בתחילת החודש הבא. בהלימה לרוח ההצהרה שלו, נדמה שדוק של סטואיות עוטף את שטרית מכף רגל ועד ראש. אפילו כשאנחנו מגיעים לדבר על פוליטיקה הטון שלו נותר מתון, אינו מחריף ואינו מאמיר.
עשורַיִים וקצת חלפו מאז החל שטרית בקריירת הסולו שלו, לאחר פירוקה של להקת ״החברים של נטאשה״. במרוצת השנים הללו הנפיק לרדיו שורת להיטים כמו ״מסמרים ונוצות״, ״אינתי עומרי״, ״באביב״, ״טבריה״ ו״נמנע ממך״. לפני כעשור חבר לפייטן ליאור אלמליח ולמעבד המוזיקלי חיים לרוז, ויחד יצרו אלבום פיוטים המורכב משירי משוררים.
שטרית מופיע ברחבי הארץ כבר שנים, אבל בארה״ב לא הופיע מעולם. זה יתוקן, כאמור, ממש בקרוב. ״המופע מבטא יותר את המקום שלי כזמר-יוצר״, הוא מנפק קדימון, ״מייצג כל מה שעשיתי בשנים האחרונות, שירים שכתבתי לאחרים – אריק איינשטיין, ברי סחרוף, שלומי שבת ועמיר בניון – שירים מהאלבומים של ׳החברים של נטאשה׳ ושירים שלי שביצעתי באלבומי סולו. מופע מאוד אישי, שמתאים למקומות אינטימיים וקטנים״.
הקהל שאתה הולך להופיע מולו בפאלו אלטו הם ישראלים שעזבו את ישראל, חלק לתקופה מוגבלת וחלק כנראה לא יחזרו. נזכרתי ביהודה הלוי, שאתה מבצע פיוטים שלו כמו ״לִבִּי בְמִזְרָח״, הוא הרי היה משורר מצליח בספרד, עם מעמד וכסף, בקלות היה יכול להמשיך לחיות שם. וחשבתי על זה שהפרופיל שלו דומה לזה של הישראלים בעמק הסיליקון, שמרביתם חיים ברווחה. אבל בניגוד אליו רובם כנראה לא יגידו ״יֵקַל בְּעַינַי עֲזֹב כָּל-טוּב קליפורניה״.
״מי שלא היה פה בכלל, אפילו לא ניסה – זה עניין אחד, אבל מי שהיה פה ותרם ונתן, ועזב בנסיבות של עבודה – זה מצב שגם יהודה הלוי היה מקבל. המצב היום הוא אחר, אנחנו חיים את החלום של יהודה הלוי: יש מדינה, לא הכול חרב, השפה הרשמית היא עברית, הכסף הוא בשקלים בדיוק כמו בימי אברהם אבינו. אז יש פריבילגיה, יש לאן לחזור, יש בית. מי שלא יחזור, זה עניין אחר, יש את העניין של בירור השורשים״.
לך יש תשובה לשאלה למה אתה נמצא היכן שאתה נמצא?
״בשבילי יהדות אף פעם לא הייתה דת, היא תמיד הייתה לאום. היהודי כדת נולד רק לפני מאתיים ומשהו שנה בתקופת האמנציפציה, שבה אמרו ליהודים: תחליטו, או שאתם צרפתים או שאתם יהודים. ואז כדי לפתור את הברוך הזה, הם אמרו: אוקי, אז נהיה בלאום צרפתים, אבל בדת יהודים. אני משתדל להשתחרר ממה שנקרא ׳יהודי׳. הרי עד מעמד הר סיני היינו עבריים, ומרגע שהתקבלה התורה, אז היינו עם שקיבל את התורה, יש איזשהם יסודות דתיים, אבל זה קו מאוד חלש. מתקופת אברהם אבינו עד חורבן בית שני הייתה תקופה של ה׳עברי׳, אפילו בתנ״ך פעם ראשונה שמוזכר ׳יהודי׳, זה רק במגילת אסתר, ׳מרדכי היהודי׳. מבחינתי, אחרי שקמה המדינה בעצם נגמרה התקופה של היהודי, ומתחילה עוד פעם התקופה של העברי, הישראלי. היא מאוד מאתגרת, כי היינו הרבה זמן בגלות ועוד נותר לנו הטעם של זה, אבל זו תקופה אחרת לגמרי״.
היו לך פעם הרהורי הגירה?
״כן, הייתה תקופה שבה חשבתי לחיות בלונדון, אבל לא החזקתי מעמד יותר מחודשיים. לאמריקה אף פעם לא באתי, זה מקום שריתק אותי תמיד, אני נורא מחובר לתרבות שלה – לקולנוע, לאמנות, לספרות, למחזאות, למוזיקה – וידעתי שאם אגיע, אני לא חוזר. אני עוד אבוא מתישהו, לשנה-שנתיים, כדי להשלים חוסרים ולהגשים את החלום הזה״.
בחזרה להווה של שטרית, שנמצא ב״תקופה נהדרת, תקופה מהטובות״. הוא אף מנמק, ״אני עובד על אלבום חדש, אתמול גמרנו הופעה חמישית של ׳רדיו בלה בלה׳, המופע מדהים, הצלחה אדירה וסולד אאוט, אני בהיי״. ככה, כמעט בהסתר, משחיל שטרית בין דבריו ידיעה די מרעישה: לאחר כמעט עשור של בצורת הוא עמל על חומרים חדשים. אני מזדרז לגשש.
לאלבום, ששירים מתוכו יצאו במהלך השנה הקרובה, יקראו ״שירים מהמושב האחורי״ (״באנגלית זה נשמע יותר טוב״). שטרית מספר שהאלבום נולד מתוך הנסיעות שלו באוטו עם הילדים, ״הם משתלטים על הבלוטות׳ מאחורה ומשמיעים את רשימות ההשמעה שלהם, ותקופה ארוכה אני בתוך מוזיקה חדשה לגמרי, שומע את בילי אייליש ופוסט מאלון ופשוט עף מזה. זה לא הולך להפוך אותי לצעיר יותר, כי זה פתטי בעיניי, אבל הילדים נורא חיברו אותי לזמן. יש לי משאיות של שירים מפעם, אז אני יכול להרשות לעצמי לפתוח עוד מעגל, להתנסות בעוד מוזיקה. זה כיף לא נורמלי, אני כבר כותב כמו פעם, מהעמדה של המאזין ששמע תקליטים ורצה לעשות מוזיקה. זה פתח אותי. הייתה לי איזו עצירה של כתיבה, כי היה לי יותר נוח לכתוב כשאני מבואס, אבל צריך ללמוד לעבוד עם האור. זה כמו צייר, שרגיל לאור מסוים, ופתאום יש אור אחר. אני מקווה שהקהל יתחבר ויאהב, זה פופ-רוק אבל אני בשורש מה שאני, לא יכול להשתנות יותר מדי״.
אז לא לצפות לאופטימיות יתר.
״זה תמיד משולב, במה שעשיתי בעבר הייתה גם תקווה. תמיד הייתי במציאות: לא מבוסס בדיכאון יותר מדי, ולא זוהר יותר מדי. אבל אני שומר על העמדה של המספר: מסתכל עלי, איך אני חווה את הזמן, מסתכל על אנשים, חי ביניהם… ואני מקווה שהדיבור שלי עדיין שם״.
אמרת שלמדת לאהוב את הבמה רק בשנים האחרונות. מה היה חסר פעם?
״הייתה חסרה העמדה שלי לאהבה שהקהל נתן לי. היא בלבלה אותי, הביכה אותי, לא ידעתי איפה לשים אותה. אבל אחרי שנולדו לי הילדים… נולד ילד ראשון, ופתאום נכנסנו להיריון עם הילד השני, אמרתי: בוא׳נה, איך אני אוכל לאהוב שניים? ואז אתה מגלה שאין בעיה. ונולד השלישי, ואתה מגלה שאתה יכול להכיל הרבה אהבה. היום אני מקבל את האהבה ומחזיר אותה; פעם היה צריך לדחוף אותי לבמה, והיום אני מוקיר. הבמה היא מקום מדהים, במיוחד במופע אקוסטי: אין לך לאן לברוח. אז למדתי להיות חשוף, לבוא ולתת את עצמי, והדבר הזה פשוט מיקם אותי. אני מלא הכרת הטוב״.
מה דעתך על המוזיקה הישראלית של היום, עסק משתפר או דועך?
״אני לא בא שיפוטי לדברים. גם כשאנחנו פרצנו, אז מי שהיה דור מעלינו אמר: ׳מה זה הבכי הזה? פעם היה יותר טוב׳. אני חושב שמה שעכשיו זה הכי טוב, תמיד. לשירים יש גורל, הטובים ממשיכים איתנו הלאה, המסננת הגדולה של הזמן משאירה את מה שצריך, ומה שפחות שוקע. היום יש גם יותר אפשרויות: לא טוב לי, אני עובר תחנה, או נכנס לספוטיפיי או ליוטיוב. אורי בן ארי מעניין אותי, יש דברים של עומר אדם ששמעתי ואהבתי, הילה רוח עושה דברים יפים, וכמובן, בני הדור שלי, אני עדיין אוהב את סחרוף ופורטיס. לא חסר, יש הרבה מוזיקה טובה בסך הכול״.
בתור מי שכתב טקסטים לזמרים אחרים, ולא סתם טקסטים אלא קלאסיקות – ״בגלל הרוח, ״לפעמים״, ״שמחות קטנות״ – איך ההרגשה שלך כזמר לשחרר טקסט למישהו אחר?
״יש מבצעים טובים, אני יודע שברגע שברי סחרוף או אריק איינשטיין שרים שיר שלי, הם יעשו איתו משהו טוב. אני זמר מאוד מסוים, יש לי גישה מאוד מסוימת שבה אני שר, ואני אוהב לשמוע את השירים שלי עם צבע אחר של קול. בעיניי זו הזדמנות לשבת עם עוד מוזיקאים, זו זכות גדולה. ויש שירים שפשוט התגלגלו, היה להם איזה גורל. ׳בגלל רוח׳ הוא שיר שהתחלתי לכתוב על מפית נייר כשישבנו אני, ארקדי ולאה שבת בבית קפה ׳תוצרת הארץ׳ ב-1990. הסתכלתי ואמרתי: ׳וואלה, אכתוב את זה מתישהו יותר טוב׳, וזרקתי את המפית. מזל שלאה אספה אותה. היא שאלה אותי אם היא יכולה להלחין, אמרתי לה: ׳יאללה, את מוזמנת לנסות׳. היא הלחינה, הביאה את זה לשלומי, ולא הייתי צריך לשנות מילה״.
היה זה מפתיע למצוא שפע התבטאויות פוליטיות מצד שטרית בראיונות קודמים שלו. אפשר לומר שהוא משחרר את חרצובות לשונו בעידן שבו מרבית האמנים דואגים לסכור את פיהם, או לכל הפחות לשקול היטב את מילותיהם. ערב הבחירות, עם הידיעה שכל אמירה שלו עלולה לשמש חומר בעירה בידי מי מהצדדים ולהיות מושלכת לתוך המדורה הגיצית של השיח הפוליטי בישראל, ניכר ששטרית מאופק יותר. אמנם כשאני בודק מולו, בדחילו ורחימו, אם יסכים לשתף פעולה עם כמה שאלות פוליטיות – הוא דווקא ניאות, אלא שכמה דקות לאחר סיום שיחתנו הוא שולח לי הודעה, ומבקש שאגנוז את הקטעים. הוא כן מאשר לי להשאיר קטע אחד, פוליטי למחצה.
לפני שנה וחצי אמרת בריאיון ״מיאיר לפיד ותמר זנדברג ועד ביבי – זו פוליטיקה ישנה… הפוליטיקה החדשה עוד תבוא ותחדד את עניין הזהות ואת העניין המוסרי״. למה בדיוק התכוונת?
״אני חושב שזה הוכיח את עצמו, בשבילי התיקו הפוליטי מוכיח את הוואקום המנהיגותי האדיר שאנחנו נמצאים בו, זו תקופה שמחפשים בה חזון. ׳רק לא ביבי׳ זו לא אידיאולוגיה, זה לא מצע, כי מה שזה אומר הוא שביבי הביא בערך 100 מנדטים: 50 ל׳רק ביבי׳ ו-50 ל׳רק לא ביבי׳. אבל הוואקום הזה יְיַצר את המנהיגות שתגיע: אני מאמין שתהיה כלכלה אחרת ושהשלום יבוא ממקומות אחרים, מתוך צרכים של החיים. העולם, כבר ראינו, חתם על מיליוני הסכמים, שחלקם הופרו שעות אחרי שנחתמו. אני לא מאמין בגדרות או בחומות, אלא באיזה רצון גדול לחיות, ואני לא יכול להתעלם מהכישלון המתמשך של האנושות, שכבר אלפי שנים רואה מלחמות בצורות כאלה ואחרות על פני כדור הארץ. עוד לא הגיעה המנהיגות עם החזון, מישהו שמסמן איזה קו לעתיד, אני מסתכל על כל המנהיגים בכל העולם, ואומר: לא מהם תבוא הישועה״.
צפיתי בריאיון שלך ושל ארקדי דוכין מ-1989 ב״סיבה למסיבה״, רבקה מיכאלי שואלת אותך שם ״מיכה, עם מה אתה מזדהה?״ ואתה עונה ״אני לא מזדהה, זו הבעיה למעשה. אנחנו לא מזוהים, יש לנו בעיית זהות״. שלושים שנה אחרי, אני שואל אותך אותה שאלה: עם מה אתה מזדהה?
״אני מזדהה עם כל אלה שרוצים בטובת הכלל, והם לא מעטים. אני מאמין ויודע שיש הרבה אנשים טובים, ישרים ומוכשרים, ושזה חוצה מחנות. אני תולה תקוות בדור החדש ומאמין שמתוכו גם יגיעו המנהיגים החדשים והראויים. מאוד מעניין העתיד לבוא, אף אחד לא יודע איך ירגיש העידן שהוא פוסט, פוסט מודרניזם״.
פורסם במגזין ״בעניינים״, תמונה: מיכה שטרית, צילום: גבריאל בהרילה