פוסט תקווה

פוסט תקווה

כיסא מסתובב למשרד, 1936 | George Kirschner

המטען של הלפטופ שלי נשכח בסן פרנסיסקו (אוקי, שכחתי את המטען של הלפטופ שלי בסן פרנסיסקו), ואני מגיע לסניף אינטל בירושלים לנסות להשיג מטען חלופי.

בעמדת קבלה שתי בחורות חילוניות, טרוטות עיניים אך אדיבות, ומולן עומד בחור ששמו יששכר שחובש כיפה. הוא שומע אותי מספר להן למה הגעתי, ובנדיבות לא צפויה שולף את הטלפון ומתקשר לסדר שיביאו לי מטען מאצלו במחלקה. כעבור דקה נוהרת פנימה חבורת נשים רכוסות כפתורים ועטויות שביסים, זהו יומן הראשון בעבודה והן מחכות למישהו שיבוא לאסוף אותן. בחלוף עוד דקה נכנס בחור צעיר, ועם מבטא שאין לטעות בו שואל היכן מתקיימים מבחני המיון. הוא נשאל לשמו ועונה: עאדל. בינתיים מגיע האיש של יששכר, בחור עם מבטא צרפתי כבד, עושה רושם שהוא עולה חדש, ובידיו המטען בשבילי, המהגר המפוזר. אז מסתבר שהלפטופ שלי צריך מטען שמתאים לחיבור ישן יותר, ובלי להניד עפעף הוא סב על עקבותיו כדי למצוא אותו עבורי.

כעבור דקות אחדות אני יוצא מהבניין, בידי המטען המיוחל ובראשי מחשבה: אולי עוד יש סיכוי לעולם המשוסע הזה.