הטרללת של טרצ'יצקי

יו"ר ארגון העיתונאים, יאיר טרצ'יצקי, מונה שלוש סיבות שבגינן אתם יוצאים מופסדים כשאתם צורכים את החדשות שלכם בפייסבוק (ואף מציג אלטרנטיבה), מספר על הטרללת בחייו בשש השנים האחרונות, ומעניק הצצה לאחורי הקלעים של יחסי האהבה-שנאה ששוררים בין העיתונות והפוליטיקה.

"החיים שלי בחמש-שש שנים האחרונות הם טַרְלֶלֶת מוחלטת", מתוודה בפניי יאיר טרצ'יצקי, יו"ר ארגון העיתונאים, "כל כמה חודשים יש איזה מאבק מטורף אחר: נגד הקריסה של 'מעריב', נגד ניסיונות החיסול של ערוץ 10, נגד הסגירה של החדשות מקומיות, נגד כל מיני ניסיונות השתלטות על 'גלובס', הסיפור של תאגיד השידור הציבורי… עכשיו פיצלו את ערוץ 2, וגם זה מייצר המון דרמה – זה לא נגמר".

טרצ'יצקי (37), שירצה ב-OFJCC על מערכת היחסים בין הפוליטיקה והתקשורת בישראל, הוא עיתונאי מזה תריסר שנים ועומד בראש ארגון העיתונאים מאז הוקם ב-2012. "אף פעם לא חלמתי להיות עיתונאי", הוא עונה כשאני שואל אותו איך התגלגל למקצוע, "התחלתי לכתוב בתקופה שבה הייתי בטיול בחו"ל, וגיליתי שאני מאוד נהנה מזה ומבטא את עצמי היטב באמצעות המילה הכתובה. כשחזרתי לישראל, ניסיתי לחשוב איך אני משלב את זה בחיים – מצד אחד רציתי להתעסק בחינוך, ומצד אחר בכתיבה – ופתאום זה נחת עליי, הבנתי שעיתונות היא בדיוק החיבור בין השניים".

אבל עיתונאי בדרך כלל לא נהיה פובליציסט מהיום הראשון אלא מתחיל כריפורטר, תפקיד שבו הוא פחות מביא מעצמו ויותר מסקר את השטח. זה לא ניפץ לך קצת את החלום?

"אין ספק שכשאנשים חולמים על עיתונות, הם בדרך כלל מחפשים לכתוב את דעתם, ואין ספק שגם לי הייתה הנטייה הזו כשנכנסתי לתחום. אבל אני חושב שההשפעה המרכזית היום של העיתונות היא דווקא לא בפובליציסטיקה, אלא בסיקור של הנושאים. למשל, אחד מהדברים שדחפו את העבודה המאורגנת בישראל היה שהתחילו לכתוב יותר על הנושא והעלו שאלות. כלומר, הבעיה המרכזית לא הייתה שכתבו טורי דעה נגד מאבקי עובדים, כמו שפשוט לא סיקרו את זה. ברגע שמשהו לא מסוקר, הוא פשוט לא קיים, ואנשים לא רואים אותו כאופציה. לכן אני חושב שהיכולת העיקרית להשפיע בתור עיתונאי היא לא להגיד לאנשים מה לחשוב, אלא להגיד להם על מה לחשוב ואיך לחשוב. למשל, כשעושים כתבה על מאבק עובדים, האם ההתייחסות בה היא רק ל'איזה באסה, השביתו את נתב"ג', או שמתעסקים גם בשאלות כמו למה העובדים האלה שובתים, ומה היו האלטרנטיבות. בגלל זה כעורך חדשות ההשפעה שלי הייתה לא פחותה מאשר לו הייתי פובליציסט שמהגג".

את דרכו העיתונאית התחיל ב"הארץ", במרוצת השנים עבד בגופי תקשורת שונים והתמקד בעריכת חדשות ובכתיבה על נושאים חברתיים. אלא שדי מהר הטיל טרצ'יצקי את עצמו לתוך המאבק על דמותה של העיתונות בישראל. "מהרגע שנכנסתי לתחום הרגשתי שהעיתונות לא יכולה למלא את התפקיד שלה כמו שצריך במצב הנוכחי בחברה הישראלית", הוא משחזר, "אחד הדברים שהרגשתי על בשרי היה שאנחנו העיתונאים פשוט מאוד חלשים, גם בכל מה שקשור בתנאי ההעסקה וגם בהיבט של החופש העיתונאי, כשהמערכת מלמעלה מנחיתה כל מיני פשרות אתיות, ועיתונאי יודע שאם יגיד 'לא', יפוטר. כל זה מייצר עיתונאים חלשים יותר ועיתונות חלשה יותר. חשבתי שהדרך לשנות את זה היא לאגד את העיתונאים ולתת להם כוח גם לשפר את תנאי ההעסקה שלהם וגם להיות אנשי מקצוע טובים יותר, שלא צריכים להיכנע לכל לחץ חיצוני". ב-2007 חבר טרצ'יצקי לכמה מעמיתיו ב"הארץ" ויחד הקימו ועד עיתונאי בעיתון. "זה היה ועד תקדימי", הוא מבהיר, "אחרי שעשרות שנים בתחום העיתונות לא הקימו ועדים. עשינו את זה במסגרת גוף שנקרא 'אגודת העיתונאים'. עמוס שוקן, המו"ל של הארץ, היה ידוע כמי שלא מאוד חובב עבודה מאורגנת, והשקיע הרבה מאוד מאמצים כדי לפרק התארגנויות שהיו אצלו בעיתון".

אז כשניסיתם להקים את הוועד, הוא ניסה לעצור בעדכם?

"לא, בפועל לא הייתה התנגדות. לפעמים – וזה משהו שאני חושב שנכון לגבי הקמת ועדים בפרט ובחיים בכלל – החשש ממשהו הוא הרבה יותר חזק מהמציאות עצמה. אבל האתגר המרכזי היה לגרום לאנשים להבין שהם צריכים לעשות את זה, והם יכולים לעשות את זה, ושזה לא יפגע בהם".

דרך אגודת העיתונאים ב"הארץ" הצטרף טרצ'יצקי לאגודת העיתונאים, גוף שנוסד בשנות השלושים ומאגד עיתונאים רבים בישראל, ובמשך ארבע שנים ניסה להופכה לאיגוד מקצועי פעיל. כשמאמציו העלו חרס הוא הגיע למסקנה שלאגודת העיתונאים אין תקומה. טרצ'יצקי גיבש סביבו כמה עיתונאים ויחד הם נפגשו בשלהי 2011 עם יו"ר ההסתדרות דאז, עופר עיני. "הצענו לו להקים איגוד מקצועי חדש בהסתדרות, שייקרא 'ארגון העיתונאים'", הוא מספר, "ביקשנו את הגב של ההסתדרות למהלכים שאנחנו רוצים להניע, ובה בעת ביקשנו להקים את הארגון באופן כזה שהוא יהיה מאוד עצמאי. כך הוסכם, ויצאנו לדרך". הארגון הוקם בתחילת 2012 ותוך פחות מחודש כבר היו חברים בו כ-500 עיתונאים. לאחר כשלוש שנים המספר הזה נסק ל-3,000, והארגון הקים ועדים ביותר מ-25 כלי תקשורת, בהם הגדולים והמשמעותיים בישראל. "ארגון העיתונאים היה הצלחה חסרת תקדים בתחום העיתונות ואף בעבודה המאורגנת בישראל", מסכם טרצ'יצקי את סיפור ההקמה, "מענף ששיעור ההתאגדות בו היה פחות מעשרה אחוז – למעשה רק ברשות השידור ובגלי צה"ל עיתונאים היו מאוגדים – לארגון המייצג כיום קרוב ל-80 אחוז מהעיתונאים בישראל".

ארגון העיתונאים, שקם בסך הכול לפני פחות משש שנים, הפך לגורם מרכזי בתחום העיתונות בפרט ובחברה הישראלית בכלל, וקולו נשמע במאבקים רבים. הנה שתי דוגמאות על קצה המזלג: כשניסו לסגור את ערוץ 10, הארגון ייצג את העיתונאים, היה בראש החץ של המאבק נגד הסגירה, ובסופו של דבר הערוץ לא נסגר וקיבל רישיון שמאפשר לו לשדר למשך 15 שנה; במאבק נגד הסגירה של 'מעריב', שנכנס להקפאת הליכים, הארגון היה מעורב בתהליך המכירה, וחתם על הסכם קיבוצי עם מי שבסופו של דבר רכש את העיתון. ואולם המאבק הבולט ביותר של הארגון בשנתיים האחרונות הוא על השידור הציבורי. כידוע, מדינת ישראל הובילה תהליך של סגירת רשות השידור והקמה של גוף שידור חדש, תאגיד השידור הציבורי. כשנה וחצי לאחר שעבר החוק, המדינה שינתה כיוון והחלה לדחוף לסגירת התאגיד. "מרגע שהתאגיד קם איגדנו את העיתונאים שם והפכנו להיות הארגון היציג שלהם", מספר טרצ'יצקי, "ניהלנו הרבה מאוד מאבקים, ברמה הציבורית, הפרלמנטרית והמשפטית, והצלחנו – במסגרת מאבק ציבורי נרחב ובשיתוף פעולה עם עוד כמה גורמים – למנוע את הסגירה של התאגיד".

אלא שזמן קצר לאחר מכן העלילה הסתבכה. שר האוצר, משה כחלון, ונתניהו הסכימו על מתווה של פשרה ביניהם: תיקון לחוק שבמסגרתו יתפצל את התאגיד לשניים ויוקם תאגיד נפרד של חדשות. "אם אתה שואל אותי למה", מנדב טרצ'יצקי את פרשנותו, "נתניהו הבין שהוא לא יכול לשלוט בתאגיד. השינוי המהותי בין התאגיד לבין רשות השידור הוא שברשות השידור המנכ"ל היה צריך להיות מאושר בממשלה, ואילו בתאגיד שר התקשורת צריך לבחור שופט בדימוס, שמקים ועדות איתור, שבוחרת מועצה – ורק המועצה בוחרת את המנכ"ל. באופן הזה לממשלה יש קושי להשפיע על זהות המנכ"ל, ודרך זה להשפיע עליו גם ביום יום. אני חושב שברגע שנתניהו ראה שהוא לא יכול להשפיע, לא על ראש המועצה של התאגיד ולא על המנכ"ל, הוא ניסה לסגור את התאגיד, וכשהוא הבין שהוא לא יכול, החליט שהוא לוקח מהתאגיד את החדשות, ומעביר אותן לתאגיד חדש. בסופו של דבר מה שנתניהו רוצה זה לשלוט, ולכן מה שמעניין אותו זה החדשות ולא איזו דרמה תהיה משודרת או איזה שירים ישימו בקול המוסיקה".

הארגון ניסה להיאבק נגד תיקון החוק, לשווא. "כל מי שנפגשנו איתו, כולל אנשים מהליכוד, היה נגד תיקון החקיקה, כולם אמרו: 'אין לנו בררה, אנחנו חייבים לתמוך בזה'", מנתח טרצ'יצקי את חוסר ההצלחה, "היה מכבש לחצים מאוד גדול מכיוון נתניהו, היה פחד מאוד גדול שהוא יפיל על זה את הממשלה. הרי הממשלה הקודמת נפלה בגלל חוק 'ישראל היום', מה שמראה שאחד הנושאים המרכזיים שמשפיעים היום על הפוליטיקה, הוא כל מה שקשור ליחס שבין עיתונות ופוליטיקה". לאחר שתיקון החוק עבר, הגיש הארגון עתירה לבג"צ נגד הפיצול. ביום שבו התאגיד היה אמור לעלות לשידור כמפוצל הוציא בג"צ צו ביניים, שהקפיא את הפיצול. כיום התאגיד משדר כרגיל לפי החוק הישן, ותיקון החוק מוקפא. בדיון שהתקיים בתחילת נובמבר התקשתה הפרקליטות לשכנע בנחיצות התיקון בחוק, ובסוף הדיון בג"צ, בהרכב מורחב של שבעה שופטים, הציע למדינה לשקול שינוי בעמדתה.

איך נראה המקצוע של עיתונאי כיום?

"אין ספק שהעיתונות מתחילה להכיל את אלמנטים של מקצוע סטודנטיאלי. לא כולה, אבל יש זרם מאוד מרכזי בעיתונות של עוברי אורח: באים, עובדים שנתיים-שלוש בזמן התואר, אולי קצת אחרי, וממשיכים הלאה. היכולת היום להתפרנס מעיתונות בישראל היא מאוד בעייתית. הרבה מאוד אנשים אומרים: 'אעבוד קצת בשכר לא מאוד גבוה, זה יוסיף לי שורה יפה לקו"ח ויאפשר לי להכיר הרבה מאוד אנשים'. מצד אחד יש חוסר יציבות קיצונית, אתה לא יודע מתי יפטרו אותך או יחליפו אותך, ומצד אחר שכר לא גבוה. בשלב מסוים בחיים אנשים רוצים להתבסס ולא לעבוד מסביב לשעון, אז הם הולכים להיות דוברים או עורכי דין, מקצועות שהקשרים שלך כעיתונאי מאוד עוזרים בהם, ועם זאת השכר בהם הוא הרבה יותר גבוה, ויש יותר אפשרויות קידום".

אין אופק קידום בעיתונות?

"יש, אבל לא מספיק. אפשר להתקדם ולקבל שכר יותר גבוה, אבל יש מעט תפקידים כאלה ורוב האנשים יודעים שהם לא יגיעו לשם. אנחנו נאבקים באופן כללי על תנאי העסקה על כל המשתמע מכך: ימי חופשה, ימי מחלה, קרנות השתלמות והפרשות לפנסיה. גם ברמת השכר עצמו וגם יצירת מנגנונים שיגנו על עיתונאים מפיטורים, זה הכול כמכלול. חתמנו הסכמים קיבוציים כבר בכמה כלי תקשורת".

נושא אחר שקשור ליוקרה של המקצוע הוא אמינות הדיווח. בעיתונים נחשבים, למשל ב"ניו יורק טיימס", יש מחלקה שאמונה על בדיקת עובדות. תוכל לשפוך אור על הנושא ביחס לגופי התקשורת בישראל?

"כלי התקשורת בישראל היום עובדים עם תקציבים מאוד בעייתיים, ואחד הדברים הראשונים שקל לוותר עליהם הוא בדיקת עובדות. להערכתי, אין היום בשום גוף תקשורת מישהו שאחראי על בדיקת עובדות, זו פשוט עוד מטלה שנופלת על העורכים. אין ספק, שכשעורך צריך לשכתב את הטקסט, לשדרג אותו, לבחור צילום, ולעשות עוד מיליון ואחד דברים אחרים, וכל זה כשהוא עובד על כמה טקסטים במקביל, אם הוא גם צריך להתחיל לבדוק כל מיני עובדות בתוך הטקסט, מטבע הדברים זה פוגע בתהליך, ולא בדיוק הופך את העיתון למדויק יותר".

אלא שיש גם כמה קרני אור באפלה, למשל המיזם האחרון של טרצ'יצקי, "התנועה לעיתונות ציבורית". "הקמתי אותו ביחד עם עוד כמה עיתונאים", הוא מפרט, "הרעיון שלו הוא לייצר עיתונות שהיא ללא מטרות רווח בישראל. כרגע המיזם נמצא בצעדיו הראשונים, אבל השאיפה שלנו שזה יהיה גוף מאוד גדול ומשפיע". אחד הפרויקטים שכבר יצאו לפועל הוא "העיתון", ניוזלטר שנשלח פעם ביום (גרסה אנגלית שלו נשלחת פעם בשבוע), ומאגד תכנים בנושאים חברתיים שהתפרסמו במקומות אחרים, "זה מעין 'דף הבית' לכל מי שמתעניין בנושאים החברתיים, שבו הוא יכול לסקור את הדברים הכי איכותיים שהתפרסמו, כשיד של עורך מטפלת בזה. הרעיון הוא שיש היום המון מידע, והבעיה היא בצריכה שלו. למשל, ב'דה מרקר' בדרך כלל מסקרים דברים מאוד מסוימים ואם אתה לא קורא 'דה מרקר' אלא 'גלובס', אתה תיחשף לדברים אחרים לגמרי. בין היתר זה נובע מכך שכלי התקשורת נמצאים בתחרות עסקית, ולכן כל אחד מבליט את מרכולתו ומנסה כמה שיותר להתעלם ממרכולתם של אחרים. יש לזה היגיון עסקי, אבל אין לזה היגיון חברתי, אם חושבים על עיתונות שאמורה לשרת את הציבור. חלק מהרעיון של 'העיתון' הוא לחשוב איך בתוך הסיטואציה הזו הציבור לא ייפגע". טרצ'יצקי מציין בעיה חשובה נוספת ש'העיתון' מנסה לתקן, "היום רוב האנשים צורכים את המידע דרך מנגנונים של אגרגציה, המרכזי שביניהם הוא פייסבוק. בפייסבוק אתה קודם כל כבול לאלגוריתם תעדוף תכנים, ובנוסף, מאחר שזו רשת חברתית, אתה תיחשף בעיקר לדברים שחברים שלך משתפים‏. זה מייצר בעיה חברתית קשה, כי אנשים פחות נחשפים למידע שמשרת את תפיסת העולם שלהם, ומקבלים איזושהי תמונת מציאות מעוותת".

איך אתה רואה את עתיד העיתונות?

"אני מודאג מאוד. אני חושב שאם העיתונות תמשיך בקו שבו היא הולכת, בטח העיתונות הישראלית, בקרוב לא יישאר ממנה כלום. פעם לעיתונאים היה מונופול על איסוף מידע ועל פרסום מידע. היום המונופול הזה נפרץ, ואם העיתונות לא תתאים את עצמה למציאות החדשה, אז אנשים פשוט יפסיקו לצרוך אותה. יש פה אתגר מנהיגותי מאוד גדול לקחת את העיתונות למקום אחר: לחזק את העיתונאים, לחזק את הקו שעיתונות היא שליחות ציבורית, ולהצליח לייצר כל מיני אלטרנטיבות כמו התנועה לעיתונות ציבורית. אני לא פסימי. הכיוון הוא שלילי, אבל אני אדם שמאוד מאמין ביכולת לחולל שינוי. לפני שהקמנו ועד ב"הארץ" אף אחד לא האמין שיקום שם ועד, וכשאמרנו שנקים ארגון עיתונאים ונאגד את העיתונאים במשק, אף אחד לא האמין שזה יקרה. וזה קרה. אני מאמין שאפשר לשנות הרבה מאוד דברים באופן שבו העיתונות בישראל נראית. זה אתגר שדורש הרבה מאוד מאמץ, ואני לקחתי על עצמי את האתגר הזה".

פורסם במגזין ״בעניינים״, תמונה: יאיר טרצ׳יצקי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *