יש רגעים שבהם יש לי תשובה ניצחת לשאלה הנצחית, האם יש או אין אלוהים. זה קורה כשאני קולע את עצמי לסיטואציות שהמופרכות שלהן היא כה רבה, שבמהלכן אני לא יכול אלא לחשוב: מישהו שם למעלה משתעשע על חשבוני.
כך למשל היום אחר הצהריים נפלה עליי עייפות ונשכבתי על הספה לתנומה. אז נזכרתי שאני לועס מסטיק, ומשום שהייתי עצל מדיי מכדי להתרומם ולהיפטר ממנו, החלטתי להדביק אותו על האמה. החלטה תמוהה, אני יודע, אלא שבשעתו היא נומקה בנחרצות ב"מה כבר יכול לקרות?", הסבר שנשמע לוגי רק למי שהשינה כמעט השתלטה עליו.
מקץ שעה התעוררתי, עדיין שכוב על גבי. כאשר התרוממתי מרבצי – התרוממה יחד אתי הכרית. המסטיק – כבר לא היה על היד שלי. וכך הסתובבנו לנו ברחבי הסלון, הכרית ואני, אני והכרית, עד שבאבחת כאב הפרדתי אותה מעורפי, ועברתי להתמודד עם המשוכה הבאה: איך מסירים מסטיק מקווצת שיער. (התשובה על פי גוגל: מברישים עם חמאת בוטנים. כי אם אפשר לקנח בעוד השפלה, אז למה לא?)