בספרו ״שלוש״ מציג דרור משעני עלילת מתח עם טוויסט מוצלח בסופה – בעטיפה של סוגה ספרותית חדשה: רומן בעל מאפיינים מובהקים של תסריט. איפה הבעיה?
בריאיון לתוכנית הרדיו ״מה שכרוך״ לרגל צאת ספרו החדש אמר דרור משעני – עם מידה של הומור – שבמהלך הכתיבה הרגיש שהוא כותב את ספר הבינג׳ הראשון. ואכן, הקריאה ב״שלוש״ היא מותחת וקולחת באופן יוצא מגדר הרגיל, כזו שמאפשרת לך – כמעט תובעת ממך – לקרוא את הספר כולו בגמיעה. המשפטים קצרים ומדודים, תיאורים פיוטיים כמעט שאין בנמצא, והמיקוד כולו מושם על העלילה וקידומה. אך אליה וקוץ בה.
אם האפיון שלעיל מזכיר לכם כתיבה תסריטאית, אינכם טועים. אם להרחיק אומֶר, ״שלוש״ הוא מעין יצור כלאיים, תוצאת הכלאה של פרוזה ותסריטאות. כמו בתסריט, שבו בתחילת כל סצנה מופיעה כותרת המציינת את הזמן והמקום שבהם היא מתרחשת, כך חלק מהסצנות ב״שלוש״ נפתחות במשפט מקדים המהדהד את המקבילה התסריטאית. למשל, ״יום ראשון לקראת השעה שתים-עשרה, הביקור הראשון בדירה של גיל״. לא זו אף זו, תיאורי הדמויות מובאים בספר באופן תמציתי וחזותי, ממש כאילו מדובר בהנחיות ליהוק המופיעות בדפי תסריט. לדוגמה, על אחת הדמויות נמסר כך: ״גבוהה ורחבה, עם רגליים לבנות שריריות וכפות ידיים ורגליים עבות. בלונדינית. לא מאוד יפה, אבל עם נוכחות שלא ניתן להתעלם ממנה, משהו איכרי, ארצי, אולי אמהי״.
בעודי תוהה על קנקנה של הברייה הספרותית ההיברידית הזו, נזכרתי בדברים שאמרה פעם בריאיון הסופרת דורית רביניאן על ההבדל בין כתיבה ספרותית לכתיבה תסריטאית. ״כתיבת תסריט״, התפייטה, ״זה קצת כמו לכרסם עצמות. כותבים רק פעולות ודיאלוגים, בלי שום לחלוחית. אין הבשר של העולם הפנימי, אין השפה להתפלש בה״. אמנם רביניאן כיוונה לחוויית הכתיבה של תסריט, אך לטעמי הדברים הללו נכונים גם לחוויית הקריאה של טקסט תסריטאי. לאורך הקריאה ב״שלוש״ חסרה לי אותה הלחלוחית שרביניאן דיברה עליה. כשם שבכוחם של האמצעים האמנותיים בקולנוע להוסיף לחלוחית לתסריט ולרומם אותו, כך הכלים הספרותיים המצויים בידי הסופר, הם שמאפשרים לו להעשיר את הסיפור. על ״שלוש״ הייתי אומר בתמצות (מעט מכליל, אני מודה): פעולות ודיאלוגים, ולחלוחית – אַיִן.
משעני דווקא כן מסוגל לכתיבה מלוחלחת. נכון, הוא לא מהסופרים שיודעים ללוש את השפה העברית, אבל הוא כבר הוכיח את יכולתו לברוא דמויות רחבות מנעד רגשי, כמו אברהם אברהם המהורהר ב״תיק נעדר״, ספר הביכורים שלו. יתר על כן, אם מאוד מתאמצים, אפשר בכל זאת לאתר ב״שלוש״ פיסות דקות של בשר שנותרו על העצמות, הגיגים נאים כמו ״עצי אורן שהדיפו ריח חריף של חיים בכל פעם שירד גשם״, או ״חודש פברואר יהיה יבש, וכבר מתחילתו יהיו ימים חמימים שהקיץ מקופל בתוכם כמו אבקן בתוך פרח״. רק שאלו, כאמור, מצויים בספר במינון לא מספק.
לזכות ״שלוש״ אפשר לזקוף את העלילה הבנויה לתלפיות. אינני מפרט אותה כאן בכוונה, שכן מדובר בעלילת מתח (עם טוויסט מענג לקראת סופה). די אם אומר שהספר בנוי משלושה חלקים, כשכל חלק מגולל פרשייה רומנטית של דמות נשית אחרת עם אותו גבר. במיוחד מצאה חן בעיניי נקודת המבט בחלקו השלישי של הספר, שבה המספר הכל-יודע מדווח על השתלשלות אירועים שהתרחשו זה מכבר – תוך שימוש בלשון עתיד, מה שעוטף את הדיווח בדוק של מסתוריות. חוזקה נוספת של ״שלוש״ הם הדיאלוגים שבו. המילים שמשעני משים בפי הדמויות שלו אמינות, ואינני זוכר אפילו משפט אחד שגרם לי להתגרד מפאת היותו מלאכותי או לא דיבורי – ואין זה עניין של מה בכך במחוזותינו הספרותיים.
בחזרה לאותו ריאיון ל״מה שכרוך״. משעני – אשר ספרו ״תיק נעדר״ עובד לסרט צרפתי ובקרוב יעלה עיבוד נוסף שלו כסדרת טלוויזיה ישראלית – אמר בו, כי הוא מגדיר את עצמו רק כסופר ולא כתסריטאי, במובן הזה ש״אף תסריט שכתבתי לא הופק אי פעם״. אני מרשה לעצמי להמר שהעיבוד של הספר ״שלוש״ לתסריט יהיה טבילת האש התסריטאית של משעני. אחרי הכול, המלאכה הזו כבר נמצאת בחצי הדרך.