סיפורה של שפחה (עונה 1)

למה "סיפורה של שפחה" עדיפה בהרבה על "מראה שחורה", למה למרות זאת היא איננה סדרה מופתית, ואיזה סדרה דיסטופית הייתי רוצה שתופק.

סיפורה של שפחה

מתוך "סיפורה של שפחה"

הסדרה "סיפורה של שפחה", יודע לדקלם כל צופה שלה, מציגה מציאות דיסטופית. על אף שהז'אנר איננו מהחביבים עליי, אני חוטא מדי פעם בצפייה בו. בדרך כלל זה קורה בעטיה של סדרה שרמת הריגוש סביבה כה גבוהה, עד שאני מוכרח להבין על מה בדיוק המהומה (מדובר ב-FOMO, למה לכבס מילים), או לחלופין כשאני רוצה לבדוק אם חל איזשהו שינוי במערכת ההעדפות שלי. אני יכול למנות שורה של סיבות שבגללן אני פחות מתחבר לז'אנר הזה, אבל אחת מהן קשורה למאפיין שכיח בקרב סדרות המשתייכות אליו ("מראה שחורה", ו"ווסטוורלד" הן דוגמאות מייצגות מהתקופה האחרונה): עושה רושם שהן כל כך להוטות להציג את הרעיון שעומד בבסיסן, שהן שוכחות את המצע שעליו הוא צריך לנבוט. אם לשים בצד את דימוי צלחת הפטרי ולומר את הדברים כפשוטם, בסוף-בסוף סדרה עלילתית באה לספר סיפור, והיא צריכה לעשות זאת היטב. אלא שכשאני צופה בפרקים של "מראה שחורה" למשל, התחושה שעולה בי היא ש"בראשית היה מסר", ורק אז נתפרה סביבו, בתפרים גסים, מעטפת של עלילה. כך שהעלילה היא בסך הכול כלי שרת להעברת המסר, והתוצאה בהתאם: דידקטית וגמלונית.

החדשות הטובות לגבי "סיפורה של שפחה" הן שלשפחה אכן יש סיפור. סיפור במובן הרחב של המילה, סיפור – כמו שצריך: עם אקספוזיציה משכנעת, בלי חורים עלילתיים, עם עלילות משנה שתומכות בקו העלילה הראשי ומרחיבות את המבט, ומעל הכול – סיפור שבתוכו פועלות דמויות עגולות, אנושיות ולא פלקטיות. בהינתן כאלה דמויות, אתה כצופה מסוגל להזדהות איתן, עם המכאובים שלהן, עם הקונפליקטים שלהן, ועם הנחמות שלהן, ומכאן שהמעורבות הרגשית שלך בסיפור גבוהה הרבה יותר. יתרה מכך, כשסדרה מיטיבה לספר סיפור הצופה לא צריך שילעסו בשבילו את ה"מסר" ויקיאו אותו עליו בכל דיאלוג (או גרוע מכך, מונולוג), הוא חווה את העלילה יחד עם הנפשות שפועלות בה, ואותו "מסר" מתעדן לכדי "אמירה", שמחלחלת אל תודעתו באופן טבעי ועמוק.

אז מה בכל זאת לא עובד ב"סיפורה של שפחה"? בקצרה, חסרה בו תנופה. אין לי שום בעיה עם עלילה אטית במקצת ועם סצנות שאינן מקדמות את העלילה אלא מוסיפות רקע לסיפור או מעמיקות את ההיכרות עם הדמויות, אדרבה. רק שב"סיפורה של שפחה", לבד מהאלמנטים הללו, ישנו דוק של לֵאוּת שעוטף יותר מדיי סצנות: שתיקות ארוכות במהלך דיאלוגים, תנועות מצלמה איטיות וקלוז-אפים שנמשכים נצח – נצח! – בלי כל הצדקה. כל אחד מאלה אינו בעייתי בהכרח כשלעצמו, אבל השילוב שלהם יחד, ובעיקר המינון שלהם, הפכו עבורי את הצפייה בסדרה למייגעת משהו. אילו רק הסצנות בסדרה היו מהודקות יותר, גם אם במחיר קיצור אורך הפרקים או הפחתת מספרם הכולל, הרי שהתוצאה הייתה משתדרגת פלאים.

לבסוף, יש מי שיגידו שהעלילה ב"סיפורה של שפחה" היא נבואית, ואפילו מתכתבת עם המציאות של ימינו. ואכן, כשצופים בסדרה קשה שלא לחשוב למשל על הצעדים, שמאז חילופי הממשל בארה"ב ננקטים על ידי המפלגה הרפובליקנית כנגד ארגון Planned Parenthood בהקשר של סוגיות כמו הפלות ותכנון משפחה. אלא שככל שמציאות של שלטון טוטליטרי-תיאוקרטי היא מבהילה, מה שבאמת הייתי רוצה, הוא שתופק סדרה דיסטופית שעוסקת בתהליך דומה ומטריד לא פחות שמתרחש בשנים האחרונות, ושנדמה לי שאינו זוכה לשיח ער מספיק באינטרנט וברשתות החברתיות, ולא בכדי. אני מתכוון לתהליך שבו הרבה מהכוח עובר בהדרגה מידי המדינה לידיים של תאגידים, כוח שעלול לבוא לידי ביטוי בהטיית סדר היום ובהשפעה על התודעה. אותם תאגידים, כדאי להזכיר, לא נבחרו באופן דמוקרטי ומה שעומד לנגד עיניהם הוא מקסום הרווח שלהם ולא טובת הציבור, גם אם המנכ"ל שלהם מצייץ פה ושם ציוצים אלטרואיסטיים על תיקון עולם. קיומם של מונופולים רבי עוצמה הנו גילום אחר של חברה טוטליטריות, אך לא פחות הרסני. ובעוד שהעולם המערבי עבר כברת דרך והבין במידת מה את הסכנות הגלומות במשטר שצובר כוח לא פרופורציונלי ומנצל אותו לרעה, מתחוור עכשיו שסכנות דומות בטיבן יכולות להגיח אלינו גם מצד מונופולים רבי עוצמה.