ארכיון הקטגוריה: ביקורות

פולשת

מה מיוחד כל כך ב"פולשת", נובלה בלשית מאת ארנה קזין.

פולשת / ארנה קזין

את "פולשת", ספרה החדש של ארנה קזין, קראתי בשקיקה במהלך טיסה ישירה מסן פרנסיסקו לתל-אביב, בין תנומה לתנומה ובין חמגשית לחמגשית.

"פולשת" הנה נובלה בלשית לא קונבנציונלית: הגיבורה שלו היא בכלל חוקרת ציפורים (אקדמית), המנסה להרחיב את היריעה ולהכשיר את עצמה להיות חוקרת (פלילית); בנוסף, הסיפור מסופר מפי הגיבורה בדיעבד, ונמסר לקוראים כדוח שהיא כותבת, דוח שהוא ניסיון לשקף לעצמה את השתלשלות האירועים בחקירה שניהלה, ועל ידי כך להתחקות אחרי הטעויות שעשתה במהלכה.

הדבר המוצלח ביותר ב"פולשת" הוא ללא ספק הגיבורה שלו, אליאנה דוידוב. זו דמות, שלומר עליה שהיא מעוצבת היטב יהיה לשון המעטה; אליאנה לחלוטין חיה לי מול העיניים. לא פחות משהקוראים מתוודעים לפרטי החקירה שאליאנה מנהלת, הם מתוודעים לחייה הפרטיים, ובפרט למערכת היחסים המתפתחת בינה ובין השוטרת ענת שהרבני. אליאנה, לסבית "לא זוגית ולא מונוגמית", היא כנה ושובת לב, וההסתכלות שלה על העולם מרעננת. כך לדוגמה, 'חקירות' בראייתה הן "התסבוכות שאנשים נקלעים לתוכן ואינם יכולים לצאת מהן בלי עזרה של עין צופיה, שזו מלאכתה וזו תשוקתה".

קזין מיטיבה לשזור את המקצוע של אליאנה, חוקרת ציפורים, לתוך הסיפור. אליאנה מתבוננת על עולם בני האדם כשעולם החי נמצא כל הזמן ברקע ומשמש לה כרפרנס ("אני אוהבת לראות איך כל אחד בממלכת החיות יודע לזהות בדיוק את האויב המסוים שלו"). משכך, לך כקורא לא נותרת בררה אלא להרחיב יחד איתה את מבטך שלך. יש משפטים של אליאנה שגרמו לי להישתל במושב המטוס, למשל "ההורים לא נשארים בקן. לגוזלים אין לאן לחזור. הסיפור הזה של ההורים הוא סיפור זמני כל כך, קצר מועד כל כך".

הכתיבה של קזין אינה מופתית, היא אינה כירורגית של מילים, אם כי מפעם לפעם כן מבליחים בטקסט תיאורים יפים ולא שגרתיים ("מלוא העיניים שלה אישונים"). יחד עם זאת, קזין כותבת בצורה קולחת וטבעית. אחד הדברים שמוצאים חן בעיניי בספר הוא שהדיאלוגים שבו הם אמינים לכל אורכו ועל פני כל דמויותיו. זהו דבר שכלל אינו מובן מאליו, יצירות ספרות רבות כושלות בכך, ומאבדות מאמינותן. ב"פולשת", לעומת זאת, הדיבור של הדמויות הוא אותנטי, הן אינן נופלות לזיוף.

אני מניח שיהיו מי שיתאכזבו מהפן הבלשי בנובלה, שכן התעלומה שבו אינה סבוכה מאוד. בכוונה לא סיפרתי עליה כאן דבר: על אף שכותרת המשנה של הספר היא "נובלה בלשית", בעיניי זו משמשת בסך הכול מסגרת לסיפור האמיתי שקזין מבקשת לספר, והוא הניסיון של אליאנה, עטויית השריון הקשיח, לקרב את עצמה אל האנשים שמסביבה, וכלשונה, להרגיש יותר משהיא רגילה להרגיש.

תמונה: עטיפת הספר "פולשת"