קמפינג

קמפינג

נוף עם איילים, צפון קרוליינה | Joshua Shaw

קמפינג, מה לי ולו? לא ברור. לראשונה בחיי יצאתי לקמפינג. עד עכשיו לא לגמרי מובן לי איך נתתי את ידי לכך, אבל נתתי, זאת האמת. ומה שעוד יותר מפליא אותי הוא שאינני מוציא מכלל אפשרות שזה יקרה שוב, אולי אפילו בקרוב.

בפעם הקודמת שבה טיילתי בפארק לאומי בקליפורניה הייתה קליטה סלולרית במרבית המסלול, וכך יכולתי לתחזק מצג שווא של התפעלות מהטבע אגב התעדכנות סמויה בפייסבוק. לעומת זאת, בפעם הנוכחית הנתק מהעולם התרחש כבר בנסיעה על כביש הגישה. את הנחמה מצאתי בהתפעלות מכך שהסוללה של הטלפון איבדה רק אחוז בודד מדי שעה. "וואו, זה מדהים!", אמרתי לעצמי, ורק רגעים אחר כך הבנתי את גודל הטמטום שלי: הרי הטלפון לא מתפקד, לא ממש יכול לשמש אותי לשום דבר, אז איך בדיוק זה עוזר לי שהסוללה שלו מחזיקה מעמד?!

כשאדם מבקש לצאת לקמפינג, הוא בעצם בוחר מרצונו – בראש צלול וביישוב הדעת – להנחית אפיים ארצה את תנאי מחייתו. וללא ספק הדבר שאתה הכי לומד להעריך בקמפינג הוא המיטה שלך. "מיטה, כמה המעטתי בערכך!", קראתי בלבי בעודי באוהל שכוב פרקדן על מזרן מתנפח, מהסוג שכשאתה שוכב עליו בתנוחה מסוימת יותר מכמה דקות, אתה ממש מזהה את מיקומו של פצע הלחץ שעומד להיפער בגופך.

בין ערות חטופה לשינה טרופה חלף לו הלילה. לקראת שש בבוקר פתחתי בחשש את רוכסן האוהל. עדיין לא מפוכח אל יומי, הייתי משוכנע שכשדלת הבד תישמט אל הקרקע אראה למולי, על מפתן האוהל, דוב חשוף שיניים. אבל לא היה דוב. לא היה שום דבר. הייתה דממה גמורה. אור עמום פלש פנימה והבהיר את חלל האוהל. יצאתי ממנו, והתיישבתי אל שולחן העץ הסמוך. היתושים חגו סביבי, ורוח קרירה ציננה אותי והעלתה בי עיטושים. החנקתי אותם בכל מאודי מתוך המורא שחשתי כלפי הדומייה.

עוד אני בוהה נכחי, נשמע רשרוש מאחוריי. הסתובבתי וראיתי במרחק מטרים ספורים ממני איילה. "מה קשורה עכשיו איילה?", תמהתי. פסעתי לקראתה, והיא דילגה אחורה. קרבתי שוב, והיא התרחקה פעם נוספת. אני והאיילה נועצים עיניים זה בזו בתוך השקט המופתי; איילה, מה לי ולה? נזכרתי בשירהּ המסתורי של יונה וולך.