חביבה בְּכָבוֹד

"אין לדעת כמה פעמים חלפה בראשה של מאירה אותה מחשבה טורדנית, על כך שאמה מתעקשת לנקוב בסבל כל רגע מרגעי חייה".
פורסם בעיתון "הארץ" כסיפור מומלץ במסגרת תחרות הסיפור הקצר 2014.

חביבה בכבוד

פורטרט של אישה זקנה | J.C. Robinson

אין לדעת כמה פעמים חלפה בראשה של מאירה אותה מחשבה טורדנית, על כך שאמה מתעקשת לנקוב בסבל כל רגע מרגעי חייה. את הגיון הלב הקודר הזה על אודות אמה, חביבה בכבוד, הרתה מאירה מימים משכבר, גם אם בתחילה הוא לא התרגם למלים רהוטות, אלא לתחושת בטן עמומה. הוא שב ונדמה לה קיצוני עד כי לא אחת פקפקה מאירה בעצמה. "לפעמים כל זה בכלל נראה לי כמו רעיון עיוועים", התוודתה פעם בפני אחותה אסתר באחת מהתכתובות ביניהן, "הוא מגיח מולי בעיקר בהבזקים: כשאני רואה אותה שרועה על המיטה וסביבה מפוזרות טבליות של תרופות בכל מיני צבעים, או כשהיא מנענעת את אַחד הנכדים הקטנים בין ידיה ותוך כדי מתאוננת על המחלות שלה, או כשאני משקיפה עליה מרחוק ורואה את המבט המיוסר שלה; ברגעים הללו המחשבה הזאת לופתת אותי".

הנה יושבת פה עכשיו אמה, ושולחת אליה אותו מבט מוכר. אצבעות ידה אוחזות בידית של כוס בירה מלאה בתה צהבהב, בעוד ידה האחרת טובלת בתוכה ביסקוויטים פריכים, שהנוזל המהביל מכלה מיד כמו אין הוא אלא חומצה חריפה. גופה הכרסתני פוחס את מיטתה שמרופדת במזרן למניעת פצעי לחץ. מאירה מודעת לכך שבמשך השנה החולפת נטתה אמה, בתדירות שהלכה ותכפה, להעתיק את מקום לינתה לסלון ולהותיר את אביה בגפו בחדר השינה שלהם. לצדה של אמה ניצב כן רעוע מפלסטיק, שעליו הונחו בעבר חלק מהעציצים המפותחים, שהפיחו חיות במשכן הזוג בכבוד בתקופה שעוד היה בו בכלל מקום לזיק מְחַיֶּה מעין זה. ואולם, לאחר ששבה מבית החולים סולקו העציצים והכן הוסב לשמש כשידה.

החדר חיוור ומוזנח, בקירותיו מבצבצים איי טיח קלוף ובתקרתו כתמי רטיבות – צריך להודות, התהרהרה מאירה, שהחדר לא ראה ימים טובים בהרבה גם כשאמה היתה בריאה – והוא אפוף בבליל של ריחות מצחינים, שהורתם באותה שקית נסתרת, המהווה כיום חלק בלתי נפרד מגופה, ואמורה לקלוט את הפרשותיו. גם הריח המתובלן של שאריות החמין, אשר משרך דרכו מבטנו של סיר מבעבע תחת פתיליה חרישית במטבח, מתמסמס בתוך החולי החונק. הווילונות הארוכים בסלון עומדים עתה מלופפים, ועל הספרייה החומה מתגוללים בערבובייה מייאשת, מעולפי אבק: סידורי תפלה, תרופות למכביר, הזמנות לשמחות שכבר עבר זמנן וצרורות מפתחות נטושים. על מדפה הימני העליון של הספרייה ניצב השעון המוזהב שקיבל אביה מן העירייה כשהוחלט להוציאו לפנסיה מפאת גילו המופלג, כמה חודשים אחרי שכל הצרות עם אמה החלו.
להמשיך לקרוא