דיכאון בעמק הסיליקון

ריאיון עם טל שי, ישראלית שחיה בעמק הסיליקון: על הדיכאון הקשה מנשוא שחוותה והתובנות הרבות שצברה בעקבותיו, על סוג טיפול שגאל אותה לבסוף, על קרבות הביורוקרטיה שנאלצה לנהל מול הביטוח הרפואי, וגם: איך תפוז קפוא קשור לכל זה.
פורסם ב"בעניינים"
.

דיכאון בעמק הסיליקון

אדם זקן בצערו | Vincent van Gogh

"יש רגע שחקוק לי ממש חזק בזיכרון", שולפת לפתע טל שי, תוך שהיא מגוללת בפניי את חוויית הדיכאון אחרי לידה שלה, "אני מיניקה את איה, היא הייתה אז בת שבעה-שמונה שבועות, וזואי בת שלוש יושבת בשירותים. היא עדיין לא לגמרי גמולה, וקוראת לי שאבוא להיות איתה. אני הולכת עם איה בזמן שהיא יונקת, ומתיישבת ליד זואי, בלי שום כוח להיות לידה. אני מתכנסת לתוך הדיכאון שלי. היא קוראת לי, בוכה, מייללת, ואני במרחק של מטר ממנה, יושבת שם על הרצפה, מיואשת, לא מסוגלת לקום אליה. אין לי אפילו כוח בידיים להחזיק את התינוקת שלי מרוב תשישות פיזית ורגשית. הגוף שלי כמו מריונטה שחתכו לה את החוטים".

טל שי היא ישראלית החיה בארה"ב כבר עשור. שישה שבועות לאחר שילדה את בתה השנייה היא לקתה בדיכאון, אך הוא לא טופל כמו שצריך, ולכן המשיך לתת בה את אותותיו. רק בחלוף כמעט שלוש שנים, שבמהלכן חוותה סבל ותפקוד שהלך והידרדר, שמעה טל על תוכנית לאנשים במצבה בבית החולים אלקאמינו שבעמק הסיליקון. שנה אחרי שסיימה את התוכנית שגאלה אותה מייסוריה, כשחייה חוזרים אט אט למסלולם, החליטה טל להיחשף על מנת לחלוק את התובנות הרבות שצברה. חשוב לה שאנשים ישמעו את הסיפור שלה וילמדו ממנו.

אנחנו יושבים בבית קפה בפאלו אלטו, טל מדברת בפתיחות ובשטף, ורק השאון שמקימה מדי פעם מכונת הקפה מאלץ אותה לדמום לכמה שניות. היא עונה לשאלות שלי תשובות מפותלות, אסוציאטיביות, עם קפיצות קדימה ואחורה בזמן ועם מאמרים מוסגרים. בעיקר, ניכר שהיא מבקשת להפקיד אצלי את הפרטים המלאים של החוויה שעברה.
להמשיך לקרוא