מפרסם את הקטע בבלוג במלאות שנתיים למסע.
1.
בדיוק חמש שנים אחרי שעזבתי את סידני לאחר לימודים של סמסטר במסגרת תכנית חילופי סטודנטים, נסיבות החיים החזירו אותי אליה שוב. מה השתנה? לכאורה, שום דבר: בפעם הקודמת הייתי אדם בשנות השלושים לחייו, שלא ממש יודע לאן בדיוק הוא רוצה לנווט אותם, ועל התיאור הזה אני יכול לחתום גם היום. אלא שזה יהיה תיאור לוקה בחסר. כך למשל, בפעם הקודמת הייתי באמצע כתיבת עבודת תיזה בכלכלה שנקלעה למבוי סתום, וההתעקשות להבקיע אותו לוותה בתלאובות, ועלתה לי בבריאות. ואילו הפעם נסעתי להציג מאמר שמתבסס על עבודת תיזה (אחרת) שבאופן לגמרי בלתי צפוי נשאה פרי (פרי באושים, עצמי הפסימיסט מתעקש להוסיף); בפעם הקודמת הייתי אובד עצות לגבי המשך מסלול חיי, ואילו היום אני מרגיש בנוח לומר "אני לא יודע", ואפילו קצת מחבב את אי-הידיעה הזו, שיש בה משהו שמסעיר אותי (ברמות המתונות והמדודות שניתן להסעיר אותי בהן, כן?), משום שלפעמים האירועים הלא צפויים, אלה שאין לנו עליהם שליטה אך נשזרים אל תוך החיים שלנו, הם דווקא פיתולי עלילה מבורכים.
2.
כשהייתי תלמיד בבית ספר יסודי ליוותה אותי חרדה תמידית מפני היום שבו אהיה חולה ואאלץ להחסיר ימי לימודים. הסיבה לכך – מגוחכת וחסרת שחר ככל שהיא נשמעת לי היום – היתה החשש שמא היום שבו איעדר יהיה בדיוק היום שבו ילמדו בבית הספר את "הכול". ומה אעשה אז? איך אצלח את החיים האלה? הייתי ילד מבוהל בן 8 או 9. לימים הֲלַך המחשבות הזה עבר סובלימציה משמעותית, אבל יש שאני מגלה שזרעיו עדיין טמונים בתוכי, כמו וירוס רדום, ופתע זוקפים הם את ראשם: כתוב בתוכניה שההתקהלות לקראת מושב הפתיחה של הכנס מתחילה בשמונה אפס אפס בבוקר? אתם יכולים להמר על חייכם שאני אהיה שם בזמן.
3.
בכל הקשור לאוכל ושתייה נהגו בנו בכנס כמו היינו עוללים, גוזלים מורעבים השולחים מקור פעור מבעד לקן, וכך מדי שעתיים – על השעון – דאגו להלעיט אותנו בכיבוד. שיאו של מפעל ההזנה נרשם במשתה חגיגי שהתקיים בנמל, וכלל ארוחה בת שלוש מנות. התיישבתי ליד בחורה ששמה קרררלה, סטודנטית ממקסיקו, עם אנגלית שבורה משהו (לא, כי האנגלית שלי היא ממש אנגלית אוקספורדית משויפת). מאוד חביבה ולבבית היתה הקרלה, אלא שמהר מאוד אל תוך השיחה התחוור לי שיש בעיה: יש מילה אחת שהיא עושה בה שימוש עודף במיוחד, והמילה הזו היא actually, שנהגית במבטא עבה: אֶקצ׳וּלי. מאיפה את? אֶקצ׳וּלי, אני מ… איפה את לומדת? אֶקצ׳וּלי, אני לומדת ב… מה את לומדת? אֶקצ׳וּלי, אני לומדת… מתי הגעת לסידני? אֶקצ׳וּלי, הגעתי ב… אלוהים עדי, לא היה משפט אחד שהבחורה הזו הוציאה מפיה שנפתח במילה אחרת! וכל אקצ׳ולי נוסף כזה שהושמע באזניי העביר אותי התמוטטות עצבים קלה. וכך הם ריחפו להם מול עיניי, כל אזכורי האקצ׳ולי, בעננת מלים מתאבכת, ולא יכולתי לעשות עם זה כלום, מלבד להושיט את ידי ולגמוע עוד מכוס היין האדום שלצדי שהלכה והתרוקנה, ומולאה מחדש, ושוב התרוקנה.
4.
הרהורים אחרונים לפני עזיבה. בדרך לשדה התעופה אני נזכר בשיר "דפדוף באלבום" של דן פגיס (ראו להלן). הוא מגיח אל תודעתי משום מקום, כאילו במקרה, אבל לא במקרה, לגמרי לא במקרה. נתקלתי בשיר לראשונה כשהייתי תלמיד תיכון, היתה לי מורה לספרות שהעריצה את דן פגיס והטילה עלינו לכתוב עבודה על שיר אחד שלו, כלשהו. אני זוכר שכבר אז, כשעלעלתי באסופת שיריו של פגיס, השיר הזה לכד את תשומת לבי. לא בדיוק ידעתי להסביר למה, אבל היום, אחרי שקראתי אותו שוב, אני חושב שאני יודע: כמו כל שירה במיטבה, השיר הזה מחזיק סוד עליך הקורא, על חייך. לפני עשרים שנה כשקראתי את השיר חשבתי שהבנתי אותו, אבל ההבנה הזו, היום אני יודע לומר, היתה רק אינטואיטיבית. הסוד מתברר לי רק ממרחק הזמן: התיאור חסר החמלה של הזמן בפעולותו ושל החיים החולפים ביעף, הפער המהדהד בין מרחבי הרצפה שמקיפים אותך בינקותך לבין הפרוזדור האפלולי שאתה מהלך בו בבגרותך, והתמונה המצמיתה של אדם שמתבונן בהשתקפות של עצמו במראה ובתוך כך רואה רק בבואה שהיא השתקפות-לא-משקפת של עצמו, של מי שקיווה לראות.
סידני, אוגוסט 2015.
