דן תורן עומד להגשים חלום נושן שלו: סיבוב הופעות בברים אמריקאיים מול קהל לא ישראלי. בריאיון שערכתי עמו ערב צאתו למערב ארה"ב הוא חווה את דעתו על הברנש דן תורן מתקופת ״על הברזלים״, מסביר מהו התמהיל הנכון של תודעה עצמית הנדרש לכתיבה, מהרהר על הדברים שכנראה כבר לא יספיק בחייו, ומנמק למה הוא לגמרי בסדר עם זה.
״אפשר לשאול בן כמה תהיה?״
״אני אהיה בן 57״.
״לאאא נכון!!!״
״למה לא? זה גיל מאוד יפה, עוד עומד לי״.
״קודם כל, אני מאוד שמחה בשבילך. זו מחמאה כשאומרים ׳אתה לא נראה בן 57׳? הרוח שלך לא נראית בת 57״.
(מתוך ריאיון של דן תורן עם איריס קול בתוכנית הרדיו שלה, ספטמבר 2017)
בישורת האחרונה של העשור השישי לחייו, דן תורן עדיין במלוא אונו. ימיו גדושים בעשייה מגוונת: מופיע, כותב, מקליט, עובד עם זמרים אחרים על השירים שלהם, מרצה ב״בצלאל״, מלמד בבית הספר למוזיקה ״רימון״, מעביר סדנאות כתיבה פרטיות, ופה ושם אפילו חוטא במשחק.
אלא שבסוף החודש יפנה תורן את הלו״ז העמוס שלו ויטוס למערב ארה״ב לשבועיים, שם יחבור אל חברו, המוזיקאי יותם בן חורין. השניים יצאו יחדיו לסיבוב הופעות ובמהלכו יבקרו בשש מדינות, כשחלק ניכר מההופעות יתקיימו בברים אמריקאים מול קהל לא ישראלי. ״זה חלום ישן שלי״, הוא מספר, ״אני מתרגש מאוד, יושב כל היום, לומד שירים באנגלית, מתאמן. אני מקווה לפגוש גם אנשים שאין להם שום מושג מי אני וגם לא אכפת להם. אבל אם אפגוש ישראלים, אשיר את השירים שלי בעברית, בטח״.
בין היתר יגיח תורן להופעה ב-OFJCC בפאלו אלטו (שם בוודאי יפגוש ישראלים), ולמחרת היום יעביר בלוס אלטוס סוג של כיתת אמן על יצירה. ״הצצה לאיך עובדים: מה זה המסע הזה של חיפוש אחרי השיר הבא, איפה מוצאים את ההשראה, ואיך בעצם התהליך של כתיבת שירים קורה״, הוא מסביר בקצרה.
את הריאיון אנחנו מקיימים בשיחת וידאו. תורן, גרוש פלוס שניים, יושב בסלון דירתו החולונית הצנועה. ברקע מאחוריו ניצב עץ לחתולים שבנתה במו ידיה חברתו אורלי, והוא משמש את הדיירת סופי, חתולה רזה ואתלטית. לעומתה, הדייר מיקי, חתול עב בשר (״הסירוס לא עשה לו טוב״), כבר אינו מסוגל לטפס עליו.
הכֵּנות ניכרת אצל תורן. הוא עונה ישר ולעניין, בלי ניסיונות ייפוי – המאפיינים את הרוב המכריע של הדוברים כשהם מדבררים את עצמם – אלא מציג את הדברים כהווייתם. כל ניסיון שלי לאתר אצלו, בעדינות, עניינים בלתי פתורים שהוא סוחב עמו מעלה חרס; עושה רושם שתורן הוא אדם שמפויס עם עצמו.
אתחיל עם שאלה נוסטלגית: הטלוויזיה החינוכית נסגרת בימים אלה, ונזכרתי שהפריצה שלך הייתה שם, בפינה המיתולוגית ״על הברזלים״ בתוכנית ״זהו זה״. אתה יכול לשחזר איך זה קרה?
״השתחררתי מהצבא, והתחלתי ללמוד קולנוע באוניברסיטת תל אביב. דליה שימקו, שהייתי מיודד איתה מהצבא, סיפרה לי שמחפשים מישהו ב׳על הברזלים׳, והלכתי לאודישן. היה לי רקע במשחק, כי שיחקתי בצבא ובתור נער הייתי בחוג תיאטרון, אבל זה היה יותר כמו משהו משפחתי, אבא שלי שחקן; זה לא היה החלום המרכזי שלי, אבל עשיתי את זה בקלות יחסית״.
כשאתה נזכר בתקופה הזו, אילו תחושות עולות בך?
״כמו הרבה אנשים בגיל הזה, הייתי מאוד מרוכז בעצמי. בעיקר התעניינתי בי, לא באמת ראיתי את האחרים סביבי. זה לא כזו גאווה, אבל אתה יודע, היית צעיר. למזלי, אין תיעוד של מאחורי הקלעים של ׳על הברזלים׳, אז אני לא יודע לתת לך דוגמאות, אבל הייתי כזה, ׳נו יאללה, עוד אחד שחושב את עצמו׳. אני רואה איך זה נראה היום בתוכניות ריאליטי – זה לא מגניב״.
כשהתפרסמת, נשאת איתך את תג ״החתיך״, ומעניין אותי לדעת איך הרגשת ברבות השנים כשזה הלך והתפוגג.
״אני לא ממש התברגתי לתפקיד ׳החתיך׳, שכאילו היה טבעי שאהיה בו. לא הייתה לי תפיסה עצמית מאוד טובה, לא חשבתי שאני כזה… זה לא אמר לי כלום, בקיצור. לא השתמשתי בזה, לא נהניתי מזה, זה לא התאים לי. היחס לחיצוניות לא היה קוּל בחבר׳ה שלי״.
הרזומה המוזיקלי של תורן עשיר כל כך, עד שקשה לחשוב על זמר מסצנת הרוק הישראלית שעמו לא היה לו שיתוף פעולה כלשהו. לפני כשנתיים הוציא תורן אוסף כפול, ״לא ארזתי לבד״, שסיכם שלושה עשורים של יצירה מוזיקלית. האוסף כלל 40 שירים, ביניהם שירים המזוהים איתו כמו ״שוב השקר הזה״, ״לבן על לבן״, ו״אימפריות נופלות לאט״, לצד שירים שכתב לאמנים אחרים, ״גידי״ (שרון ליפשיץ), ״בך לא נוגע״ (יהודית רביץ) ו״ביום של הפצצה״ (רמי קליינשטיין). בנוסף, נכלל באוסף שיר חדש ששמו ״בפעם הראשונה״.
אני מודה שיצא לי להיחשף ל״בפעם הראשונה״ רק לקראת הריאיון, והופתעתי מהשירה שלך בו. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותך שר, במלוא המשמעות של המילה. זה רק באוזניים שלי?
״כן, יש משהו במה שאתה אומר, זה שיר עם יותר ביטוי מלודי״.
אתה מסלסל שם!
״יש שם סלסול, וזה נכון שזו פעם ראשונה. רציתי לסלסל, למרות שאני אשכנזי״.
מי לימד אותך לסלסל?
״אף אחד״.
הטקסט שלך שהכי אהוב עליי, ואפילו כתבתי משהו בהשראתו, הוא של השיר ״חוץ-לארץ״: אתה צריך להסתובב ברחובות עירך / כאילו זו עיר זרה / להיכנס לבית קפה / לשבת, לראות מה יקרה. מבחינתי זו איזושהי המלצה להפעיל על עצמך מניפולציה רגשית כדי לזכות בתחושת החופש שאתה מרגיש בחו״ל, תחושה שניטלת ממך כשאתה במגרש הביתי שלך.
״בדיוק. השנה הייתי באמסטרדם, וכשאתה מגיע לשם אתה לא אמסטרדמי. אתה רואה איזה יופי התעלות, והקופי שופס והמוזיאונים, והאנשים נראים נחמד ברחוב… אבל אתה לא יודע אם הם מפנים את הפח בזמן, או איך זה לרשום את הילד לגן: הפוליטיקה המוניציפלית הפשוטה – אני כבר לא מדבר על הפוליטיקה הרחבה של המדינה – אתה לא ער לה כשאתה בחו״ל. ולמעשה, אין טעם שתהיה ער לה גם שאתה בעיר שלך, זאת אומרת, מדובר באיזשהו ניסיון לראות את היפה. בכל חוץ-לארץ העיניים שלך ילכו לראות את היפה, זה חלק מהעיניים של התייר, ויש בזה משהו שאפשר להביא אותו גם למקום שאתה נמצא בו. כתבתי את השיר הזה בתל אביב, חיכיתי לחזרה בבית קפה בשדרות בן גוריון, הסתכלתי על השדרה, ואמרתי לעצמי: וואו, איזה נחמד פה, אנשים נוסעים עם אופניים לכיוון הים, מותר להיות גייז, אנשים הולכים עם כלבים, העצים נראים טוב. זה גן עדן, איפה זה החוץ-לארץ הזה?״
אתה מיישם את התרגיל המחשבתי הזה בחיים שלך?
״אני שר את השיר הזה בהופעות. שואלים אותי לפעמים: ׳מה, לא נמאס לך לשיר את זה?׳ אבל השירים, ברגע הביצוע – כשיש חיבור אמיתי לקהל ולטקסט – זה כאילו הם נכתבים על הבמה. כך שאת הרעיון הזה אני חווה הרבה פעמים בחיים שלי״.
אמרת שאתה חסיד של כתיבת זרם התודעה, כתיבה אסוציאטיבית, שבה אתה מעלה על הכתב את המחשבות, ועוקף את השומר של המודע שמנסה ללעוג לך ולומר לך שמה שאתה כותב חסר ערך. מצד אחר, אמרת שאתה ממליץ על סדנאות כתיבה דווקא משום שהן כלי להגברת המודעות העצמית, ושהדבר הכי חשוב באמנות הוא מודעות. תעזור לי ליישב את הסתירה הזו.
״זו שאלה מגניבה, לא שאלו אותי את זה אף פעם. אני חושב שזו לא סתירה. אם למשל בנאדם אומר שהוא הלך לארוחת ערב והיה מודע לגוף שלו, אז אנחנו מבינים שהכוונה היא לא למשהו טוב. אם אתה שם לב איך אתה יושב, ואיך אתה מדבר, אז זו מודעות עצמית במובן המפריע. זה מה שקראתי לו ׳השומר׳, שכביכול בא לעזור לך בחברה, אבל בעצם מקטין אותך ואומר לך: ככה לא יאהבו אותך, זה לא מגניב איך שאתה יושב ואיך שאתה חושב. עכשיו, מודעות במובן של awareness ו-mindfulness, מודעות במובן של לשים לב מי אתה ולהשתמש בעבר שלך, לנכס אותו לעצמך כחלק שמותר לך להשתמש בו כדי לספר סיפורים – זה בעצם הכלי האמיתי היחידי שיש לאדם. כלומר, בהווה עדיף לא לשים לב למודעות, ובזמן העבודה טוב להיות ער אליה. כתיבה ברצף הוא כלי שיש לו התחלה של: ׳אני רוצה לנער את עצמי, לא להיות בטוח במה להתבייש ובמה לא. אני ארשה לעצמי לחשוב את כל מה שקרה׳. ואז אתה יכול לראות דברים: ׳וואלה, הייתי שמן והתביישתי בגוף שלי׳, או ׳ניסיתי לנשק אותה אבל הרגשתי מטומטם אז אפילו לא ניגשתי להגיד לה שלום׳״.
הבנתי. כלומר, אתה מפריד בין מודעות עצמית, שזה חלק שלילי, לבין תודעה עצמית.
״ כן… בין מודעות עצמית לבין מודעות במובן של משהו פסיכולוגי, שאתה בעצם לומד את הנפש שלך ומבין את עצמך. זה נראה לי כלי עבודה חשוב״.
בימים אלה מקליט תורן שני אלבומים במקביל. האחד, מיני אלבום שאת סגנונו הוא מגדיר ״אקוסטי-אלקטרוני, המשך של ׳הפעם הראשונה׳, רק בכיוון יותר משוחרר ויותר קיצוני״; האחר הוא אלבום שיתופי, שירים שהוא כתב והלחין חברו הזמר ג׳נגו. ואם לא די בכך, הוא עובד על אלבום של חבר נוסף, שבו הם כתבו יחד את כל השירים.
אמרת באחד הראיונות שבגיל מסוים אתה צריך לוותר על המחשבה שתספיק הכול, כי לא תספיק. על מה בחרת בדעה צלולה לוותר?
״סיבוב ההופעות הזה עכשיו בארה״ב הוא סתירה של מה שאמרתי בריאיון ההוא. החלום הזה שאני נוסע עם גיטרה ומגיע למקומות שאנשים לא מכירים אותי… אני אומר לעצמי, אם חלום כזה יכול להתממש, אז אולי טעיתי והכול יכול להתממש. אני חושב שאני לא רוצה להיות מה שאני לא. יש לי שני ילדים, לא הייתי רוצה להיות רווק בלי ילדים; אני מניח שחלומות על עושר – אין לי; אני לא רוצה להיות עשיר ושיהיו לי מטוס ובריכה. אלה דברים שאני אומר: זה לא יהיה לי, וזה בסדר גמור״.
אתה רוצה עדיין להיות זמר מיינסטרים?
״השאלה מיינסטרים או לא מיינסטרים היא כל כך רחוקה מהיום-יום שלי. אני זמר מיינסטרים במובן הזה שאתה מכיר המון שירים שלי. האם אני צריך לשיר בקיסריה? אז בהמשך לדיבור על החלום האמריקאי שלי, שהולך להתממש בדרכו בקרוב, אז יכול להיות שגם החלום של קיסריה עוד צוחק בפינה ואומר: ׳אתה יודע מה, קבל: ערב אחד של שיריך בקיסריה׳. זה לא נראה לי בלתי אפשרי. האם אני צריך להתחרות כרגע עם סטטיק ובן אל? ברור שלא״.
אז בהקשר הזה של ויתורים, רציתי לשאול אותך לגבי כיוון המשחק בקריירה.
״על זה קצת ויתרתי. קלטתי שיותר בריא לי לשחרר את זה, ולהתמקד בדבר שיש לי השפעה עליו. משחק זה מקצוע של המתנה, שדורש שמישהו יקרא לך – קצת הפוך ממוזיקה. אני לא טוב בלשבת ולהמתין שמישהו יקרא לי. עשיתי כמה דברים בשנה שעברה, שני סרטים קצרים שבמקרה זכו בפרסים – אחד בפסטיבל ירושלים ואחד באיזה פסטיבל בהודו – אבל אני לא מחפש את זה. אני הולך לאודישנים, אבל לא קוראים לי, והכול סבבה; אני לא מצלצל לסוכנת, לא אכפת לי – אני יודע שאני יכול לכתוב שירים. משחק זה משהו שאני יודע ואוהב לעשות, אבל לא חסר לי מימוש עצמי בזה. מה שהיה היה, אם יהיה עוד – סבבה, אם לא – גם בסדר״.
קראתי ציטוט שלך, ״תמיד אני שומע מישהו אומר בהתפעלות 'מה, גם את זה הוא כתב?' אני לא מצפה שיזכרו או שיקשרו ביני לבין שיר שמתנגן ברדיו״, ואמרתי לעצמי שאני לא מאמין לך, שאין דבר כזה אמן שלא רוצה שיזכרו את היצירה שלו.
״אני שומע את זה לפעמים מאנשים, אבל אני לא יודע איך זה מרגיש להגיד: ׳הנה, זוכרים אותי׳. הרי הבנאדם לא יחיה כשיזכרו אותו, אז זה לא משנה. לטוב ולרע, עד כמה זה משנה? לא יותר חשוב שלבנאדם יהיו חיים טובים כשהוא חי? מה זה משנה אם אחד היה עשיר ואחד היה עני, כשהם מתו – הם מתו״.
ובהווה?
״בהווה אני בחרתי חיים אנטי-סופרסטאריים בעליל. ניסיתי להתחמק מלגור במקומות, וללכת למקומות, שיש בהם אווירה של ׳הנה מישהו׳. אני מסתובב עם זקן וקרחת, זה בסדר אם כן מזהים אותי, וזה בסדר אם לא. אני בשולם עם זה״.
מה הייתה הסיבה לבחירה המודעת הזו?
״חייו של המפורסם הם לא חיים נעימים, בחירה לא טובה. אולי במדינות שבהן אנשים מתעשרים מאוד בגלל הפרסום, אז הם יכולים להגיד שזה מפצה על זה, אבל קשה לי להאמין. בשנים שהייתי מפורסם מאוד בישראל, זה לא היה כיף. אני לא נהניתי מזה״.
אתה מרגיש שאתה זוכה להערכה שאתה ראוי לה?
״אני מודה שאני לא שואל את השאלה הזו, אבל אגיד לך את זה בצורה אחרת. עצם העובדה שאני יכול לעשות את הדברים שאני אוהב, ואני לא מחכה לעבודה והיא באה בכל זאת – מבחינתי, אני מקבל הרבה יותר ממה שאולי מגיע לי. בנאדם היה יכול להסתפק גם בפחות. אז אני מאוד מרוצה, תודה רבה ששאלת״.
איך נראה יום פחות טוב שלך?
״יום פחות טוב הוא יום שיש בו יותר מדי זמן לחשוב: מה אני אעשה? האם זה יהיה? האם זה יספיק? מה יקרה כשלא? מה יהיה לשנה הבאה? אני באוקטובר אהיה בן 58, ונראה לי שעד פה זה בסדר. אבל איגי פופ בן 70, מקליט פה ושם, מופיע פה ושם, אז נראה שיש לזה מקום, שאולי גם אני אוכל בגיל 70״.
לסיום, ראיינתי לא מזמן את ירמי קפלן והוא סיפר לי על השותפות לדירה שלו עם חמי רודנר, וכשהתכוננתי לריאיון איתך גיליתי במקרה שגם אתה היית שם בדירה הזו?!
״כשהתגרשתי בפעם הראשונה, ישנתי בה על ספה בהוֹל, אפילו לא בסלון אלא ממש בכניסה לדירה. אם אתה רוצה, אפשר לומר שגרתי שם לרגע. קראתי לה ׳הדירה של חמי והקפלנים׳, לא רק ירמי גר שם אלא גם אורן קפלן, שהוא לא אח של ירמי קפלן, אלא ניגן איתו. להגיד לך שפגשתי את בני הבית? בעיקר שיכורים בלילה, חוזרים מאיפשהו״.