העולם, כך לימד אותי הוואטסאפ, נחלק לשני מחנות. באיזה מחנה אתם?
העולם, כך לימד אותי הוואטסאפ, נחלק לשני סוגי אנשים. ישנם מי שדוחסים את כל מה שיש להם לומר באותו רגע לתוך תכתובת אחת, לפעמים אף מפרידים לפסקאות. רק אז, אחרי שסיימו לחלוק במלוא הפירוט והדיוק את מה שרצו להעביר, הם שולחים את הטקסט כולו, כמקשה אחת. לעומת זאת ישנם אלה,
שכותבים הודעות בבודדת
כל הודעה מכילה פיסת מידע זעירה
לפעמים הם אפילו שוברים משפט אחד
אם הוא טיפה ארוך
לכמה הודעות נפרדות
וזה בא להם באופן טבעי
זה מי שהם
עכשיו זהו את עצמכם. האם אתם אנשים מהסוג הראשון או האחרון? האנשים מהסוג האחרון לרוב יירתעו מלקבל הודעות טיפוסיות מאנשים מהסוג הראשון. גוש המילים שמשום מקום מתגולל עליהם, בשעה שכל שעשו היה להעיף מבט תמים אל צג הטלפון שלהם, יגרום להם לחוש מותקפים ולהרחיק בבעתה את פניהם ממנו. אני יכול להבין את התגובה הזו, לכן כאיש מהסוג הראשון יש שאני מוצא עצמי כותב לאיש מהסוג האחרון הודעה שמנה,
ואז במקום לתמצת אותה
שהרי אינני מסוגל לכך
אני שובר אותה במלאכותיות
למשפטים קצרים
ושולח אותם בזה אחר זה
כמו היתה מִברק
שפעם שלחו בטלגרף
אלא שלפעמים, בלהט הרגע, אני שוכח את כל זה, ופסקאות על גבי פסקאות נפרקות ממני בסערה ומשוגרות הלאה. דקה אחרי שהתקשורת דועכת, אני מביט באי-סימטריה הברורה ששוררת על הצג, ואומר לעצמי, ספק בנימה מיואשת ספק בנימה משועשעת: אוי לא, זה שוב קרה.