אני לא קרקס

דרך ארוכה עברה מארינה מקסימיליאן מאז שרה באודישן של ״כוכב נולד״ בליווי קסילופון. היום, כשהיא מסתופפת בחיק הבורגנות עם בן זוג וילדה בת 3, היא שמה את האוונגארד בממתינה, ומכוונת חזק למיינסטרים. החודש היא מגיעה לארה״ב לסיבוב הופעות קצר, ועל הדרך תנסה לגשש סביב האפשרות לבנאם את הקריירה שלה. בשיחה כנה היא מספרת על המכשולים שהכתיבה בעברית מציבה בפניה, מונה את המחירים הכבדים שגבו ממנה שנים של הקזת דם על הבמה, חווה דעתה על פריחת המוזיקה המזרחית, ומסבירה למה פוליטיקה לא לה – לא עכשיו ולא אף פעם.

מארינה מקסימיליאן

מארינה מקסימיליאן היא אישה שמונעת מאהבה, במובן הכי מילולי. לא פחות מ-13 פעמים מופיעה המילה ״אוהבת״ בתמליל השיחה שלי איתה, שיחה שארכה בסך הכול חצי שעה. היא ״אוהבת להיות פעלתנית״, ״אוהבת לסייע״, ״אוהבת לעשות קאברים לקלאסיקות״ ו״אוהבת את המוזר״. מעל הכול היא ״אוהבת אדם״, מה שניכר לאורך כל הריאיון, החל מלטיפת ה״הי אביב, נעים מאוווווד״, וכלה בפיסת הפאזל ״כשלא הייתי מפורסמת, הייתי נערה היפית, הולכת ברחוב עם הנעליים ביד, מסתכלת על אנשים ומחייכת אליהם״.

החודש תגיע מקסימיליאן לסיבוב הופעות קצר בארה״ב – פאלו אלטו, לוס אנג׳לס וניו יורק. כמה שבועות לפני אנחנו מדברים בטלפון. זו שעת ערב בישראל, היא שעת בוקר בקליפורניה. מדי פעם מבליח ברקע קולה של ליצ׳י, בתה בת ה-3 של מקסימיליאן ופרי זוגיותה עם המוזיקאי גיא מנטש מהצמד ״גיא ויהל״. ״מתוקה שלי״, מסבירה לה ברוך מקסימיליאן, ״תלכי בבקשה לשחק עם אבא, אני בשיחת עבודה, אסיים, ואחזור לשחק איתך״. ״מאז שהיא נולדה סדר היום שלי פחות עמוס״, מדווחת מקסימיליאן, ״הזמן עם ליצ׳י הוקדש פעם לעוד חזרות ולעוד סשנים של הקלטות. היום זה יותר מאוזן, וזה מאוד נעים לי״.

את הולכת להופיע בארה״ב בעיקר בפני מהגרים – ישראלים שעברו לחיות בארה״ב, בין אם רק לכמה שנים או לצמיתות – ובעצם גם את בעצמך היית סוג של מהגרת. איזה זכרונות יש לך מחוויית ההגירה הפרטית שלך?

״איכשהו המשפחה שלי הצליחה להפוך את חוויית ההגירה לחוויה מאוד מחברת, מחזקת, ומגבשת. הייתי אז ילדה בת שלוש, הייתה אמנם המורכבות של לחיות למשך תקופה כולנו באותה דירת חדר, אבל הייתה המון סובלנות והיה המון סדר. אני זוכרת את אמא שלי רושמת כל יום במחברת שלה את ההוצאות, ומי אוכל מה בשביל לחשב… אבא שלי לחלוטין ויתר על האגו שלו, הוא היה מנהל טכני בתיאטרון ומנהל מפעל, הגיע לפה ונהיה שליח של ירקות ולאט לאט טיפס במדרגות. אמא שלי תמיד לימדה פסנתר, וסבא וסבתא, שעלו בגיל ששים, התחילו ללמוד עברית וחלקם עשו אפילו הסבת מקצוע. ועדיין, עם כל הקושי והמורכבות שבדבר לא זכורה לי מרירות. אסור היה להשמיע אף תלונה בבית, היה רק ׳תודה רבה על הדבר הזה׳, וכמה באמת התנאים פה הרבה יותר טובים משם, ואיך אנחנו בין יהודים ואין אנטישמיות. כולנו הרגשנו שפה זה הבית שלנו. באמת גאונות של המשפחה שלי, שהצליחה לעשות את זה על הצד הטוב ביותר. ואנחנו עוד עלינו במלחמת המפרץ, לעיר שבה נפלו סקאדים״.

אז לא שקלת אי פעם לעבור לחיות בחו״ל, את מרגישה נטועה לגמרי בישראל.

״אני מרגישה מאוד נטועה בישראל בעיקר בגלל המשפחה שלי. אחרי שעוברים הגירה פעם אחת, המחשבה להתרחק מהם – במיוחד שזו משפחה כזאת מיוחדת ומתוקה – היא לא מחשבה שאני מסוגלת לחיות איתה. מה שכן, ברור לי שאני חייבת להתפתח כמוזיקאית גם מחוץ לגבולות ישראל, וארה״ב מאוד קוסמת לי. אז עם הזמן אהיה בה יותר ויותר כדי לחפש לי צוות עבודה ופשוט להתפתח שם, כי בימינו חבל שלא״.

בעצם הביקור הזה הוא מעין סנונית ראשונה.

״בהחלט. אני מקווה שזו תהיה התחלה של התפתחות״.

בת 31, מקסימיליאן החלה להופיע כבר לפני שני עשורים. בגיל תיכון שרה בעיקר במועדוני ג'אז, שם התוודעו אליה יודעי ח״ן, ואילו אל התודעה הציבורית פרצה לפני תריסר שנים, כשהשתתפה בריאליטי ״כוכב נולד״. בתספורת קצוצה וביציבה גמלונית בלטה מקסימיליאן בחריגותה בין מתמודדי התוכנית; סגנונה הג׳אזי והתיאטרלי אף הוא לא יישר קו עם הזרם המרכזי. אפס כי בהפקת התוכנית זיהו את כישרונה הרב, העתירו עליה חסינויות, ריככו את המראה שלה, והפכו אותה לקלה יותר לעיכול. המהלך צלח. הקהל התפעל מהביצועים הוירטואוזיים של מקסימיליאן ופיתח כלפיה אהדה. בסופו של דבר היא העפילה לגמר וזכתה במקום השני, אחרי בועז מעודה (מי?) ולפני שלומי בראל (מי???)

היית מוכרת ומוערכת כבר בגיל 16, אמנם לא במיינסטרים אבל כן בביצה התל אביבית. אמרת פעם שאת והחברים שלך נהגתם לצחוק על ״כוכב נולד״, ושההשתתפות שלך בתוכנית זעזעה אותם. האם זה אכן פגע בהערכה כלפייך בתוך העולם של המוזיקאים ה״רציניים״, ואם כן, כמה זמן חלף עד שזה עבר איזשהו תיקון?

״הייתי מוכרת בעיקר בחוגי הג׳אז, וכן, בהחלט היו אנשים שזה הפריע להם. אני לא יודעת אם היו כאלה שזה גרם להם להירתע – זה לא היה במעגל הקרוב שלי. מבחינתי, אינטואיטיבית, זה היה הדבר לעשות. היה לי ברור שאני רוצה להצליח ולהתפתח ולהתרחב, ולא היה אכפת לי שיהיו כאלה שיעקמו את האף. אבל כן, בהחלט היה עניין כזה, זה היה מורכב, ואם הוא המשיך, לא ידעתי על זה. דווקא אני מרגישה שהצעד שלי שחרר באיזשהו מקום, זאת אומרת, כשאתה רואה מישהו לצדך עושה דבר נועז, זה נותן לך גם קצת אומץ להרחיק לכת, ולא לפחד ׳להתמסחר׳ תמורת ההתפתחות שלך. אגב, אני חווה את העניין הזה גם עכשיו, בשיח ביני לבין עצמי, ככל שאני מתבגרת ורוצה להרחיב את הקהלים ולעשות מוזיקה שיותר מתכתבת עם המיינסטרים. לאחרונה עלתה לי השאלה ׳רגע, האם לא יהיו אנשים שיהיה להם קשה לספוג את זה?׳, זה חשבון חשוב שאתה כל הזמן עושה עם עצמך כאמן, אתה כל הזמן מזכיר לעצמך בעקבות מה אתה הולך: איזה קול פנימי ששואף להתנסות, או ריצוי. עכשיו, היות שאני בנאדם נורא דינמי, זוהי מנת חלקי, אין לי דרך אחרת. אז אני חייבת לכבד את זה, שזה עכשיו מה שמעניין אותי, וללכת עם זה״.

והיום, מה את מרגישה כלפי מארינה, העוף המוזר, זו ששרה באודישן ל״כוכב נולד״ וליוותה את עצמה בקסילופון, שהביא למרגול את הג׳ננה?

״מה שאתה קורא לו ׳עוף מוזר׳, בחוג שאני הגעתי ממנו היה דבר נורא טבעי. גם בחשיבה שלי אז אמרתי לעצמי, הם כל היום שומעים פסנתר או גיטרה, זה יהיה מגניב לגוון להם קצת. אגב, מרגול הרי היא בעצמה זמרת סול שהלכה למוזיקה המזרחית כדי להתפרנס בכבוד, ובהסתכלות שלי אז, ראיתי ילדה שבאה ועשתה את המוזיקה שלה בלי להתבייש בזה, ובאיזשהו מקום זה לחץ למרגול על נקודה רגישה, שהיא נאלצה לעשות איזושהי פשרה מוזיקלית. אז לא לקחתי את זה קשה מדי״.

משהסתיימה אפיזודת ״כוכב נולד״, הוציאה מקסימיליאן מספר סינגלים, העלתה מופע אישי, הופיעה בפסטיבלים, ואף התניעה קריירת משחק נאה, עם תפקידים בדרמות ״תמרות עשן״ ו״ילדי ראש הממשלה״ וכן בטלנובלה ״חשופים״ – רק אלבום הבכורה שלה בושש לבוא. עד שלבסוף ב-2013 זה קרה עם האלבום Step Into My World, שהיה כמעט כולו על טהרת האנגלית. האלבום הגיע למעמד של ״אלבום זהב״, ואף לווה בסיבוב הופעות מצליח, אלא שב-2015 התגלתה אצל מקסימיליאן בעיה רפואית במיתרי הקול, והיא נאלצה לקחת פסק זמן ארוך מההופעות, חצי שנה. ב-2016, לאחר שהתאוששה, הוציאה את אלבומה השני, ״ארמונות עשן״, והפעם רובו המכריע של האלבום היה בעברית.

נשאלת בעבר על כתיבה בעברית מול כתיבה באנגלית, ואמרת שהגישה שלך לכתיבה בעברית היא קצת כמו של מהגרת, מצד אחד התפעמות מהשפה ומצד אחר איזושהי נטייה לעבור למישלב גבוה ולא יומיומי. מה המצב היום?

״אני עובדת עם הנתון הזה. הפתרון היצירתי שלי הוא להיפגש עם הרבה כותבים כדי לקרקע קצת את הדרך שבה אני תופסת את העברית. אצל גיא ויהל, לדוגמה, איכשהו העברית בפה שלהם נורא מתגלגלת, והם מצליחים להיות גם עמוקים, וגם לא כבדים ולא ארכאיים. אני מושפעת משירה, וישנה יראת הקודש של השפה, כך שהעבודה עם הכותבים מאוד עוזרת לי. היות שלא נולדתי פה, ועברית אינה שפת האם שלי, יש דברים שאני יכולה לא להרגיש. נגיד, אם אני כותבת איזשהו טקסט, אז במפגש עם אחד היוצרים הוא תמיד יאמר לי: המילה הזו קשה מדי או צורמת מדי או חותכת מדי… אני כמובן אוהבת את זה בעברית, שיש בה מילים בשרניות וחווייתיות, ולכן תמיד משתמשת במילים חריפות. בשירה החריפות הזו היא תבלין הכרחי, אבל בפזמונאות אתה לא רוצה להרתיע את המאזין, ההיפך, אתה רוצה לקרב אותו אליך. אתמול עשיתי לי קולאז׳ של כל מיני משפטים שאני אוהבת בעברית, וחשבתי איך אני מרכיבה מהם שיר אחד חדש… שירה זה משהו!״

הטקסט של השיר שלך, Two Pigs, עוסק בתלותיות, ויש בו המשפט got exhausted trying to please you. את יכולה לשפוך עליו אור בהקשר של החיים שלך או מהפרספקטיבה שלך כזמרת?

״אני פליזרית, ויש בי איכות טיפולית – אני אוהבת לעזור ולהושיע. באהבות צעירות אנחנו חוקרים את הנטיות שבנו למקסימום, עד שמקבלים כוויות, ואז אנחנו לומדים את הגבולות שלנו. בהתחלה הנתינה שלי הייתה אינסופית, טשטוש גבולות עד כדי התמזגות מוחלטת לתוך איזה משותף אחד; הרצון לרצות ולשמח ולטפל היה אינסופי. עם השנים מבינים שהתלותיות הזו, שהיא לכאורה אקט של אהבה, יכולה למעשה להרוס את היחסים, ודווקא להרחיק בין שניים בסופו של דבר. השיר נכתב בהשראת האהבה הגדולה הראשונה שלי״.

הא, אני חשבתי שהוא מתייחס גם ליחסים שלך עם הקהל.

״זה מדהים שאתה אומר את זה, זה בהחלט גם נכון״.

ולכן תהיתי, אם כשאת עולה על הבמה היום, יוצא ממך משהו אחר.

״חד משמעית. בעבר היה לי חשוב להקיז דם בכל כלי נגינה, למות מול האנשים בקהל ולהיוולד מולם, לתת הכול עד שלא נשארה לי אפילו טיפה לעצמי. הייתה איזה מין טוטאליות. היום אני פשוט נהנית להופיע, לא למות מול הקהל אלא לחיות איתו את הרגע, באמת בשמחה, לא ב… איזה פטאליות״.

זה היה תהליך, או שהיה איזשהו אירוע מחולל?

״זה היה תהליך. בהתחלה, בגיל 16, הייתי מתפרקת על הבמה ובוכה, ואם לא הייתי מתפרקת אז הייתי מרגישה שמשהו לא בסדר. הייתי מכורה לשיאים האלה, ממש כאילו המוזיקה מוציאה ממני משהו, מאפשרת לי לפרוק. אבל אני פגעתי בעצמי כשהייתי לא מאוזנת, האש ממש שרפה אותי. עם הזמן נהייתי חולה מזה בכל מיני רמות. זה התחיל לייסר אותי, הרגשתי שזה לא בריא לי, שזה יותר מדי, שאני יוצאת מאיזון. הפציעה בקול שלי גרמה לי להבין שאני לא מתייחסת לזה כאל משהו מקצועי, שצריך לעבוד בו ולהנות ממנו. הרי האנשים בקהל, לא בשביל זה קנו כרטיס – אני לא קרקס. וחוויתי את עצמי יותר כמו איזה פעלולנית בקרקס… או דמות ראשית בטרגדיה רוסית״.

זו תובנה מהממת.

״זו תובנה מאוד מתגמלת, אני באמת נורא נהנית היום, פשוט מתמוגגת. מאושרת שצליל בוקע לי מהגרון, מאושרת לעשות מוזיקה, מאושרת לפגוש אנשים ולהתחבר איתם בזכות הרמוניה, צלילים, מילים, קצב. זה קסם עלי אדמות״.

במהלך 2018 הקליטה מקסימיליאן שירים לאלבומה השלישי, וממנו שוחררו עד כה שני סינגלים, Glow Now ו-Zero, המלווים בוידאו קליפים מרהיבי עין. בחנוכה השנה השתתפה במופע מוזיקלי עתיר כוכבים ובעל השם הלועזי למהדרין, ״פופ אפ מיוזיק״. היא אף הקליטה את שיר הנושא שלו, "לרקוד ולזוז", יחד עם עומר אדם, נדב גדג' ו״מה קשור״.

מה המחשבות שלך על פריחת ז׳אנר המוזיקה המזרחית בישראל?

״אני אוהבת את מה שקורה במוזיקה המזרחית. קודם כל, המוזיקה המזרחית היא פופ בעצם. זה מגניב, כי המוזיקה הישראלית, במסורת שלה, היא הרבה דיכאון או מלחמות, והפופ המזרחי בא להקליל, הוא כמו מוזיקת הקאנטרי שלנו. דווקא אני, שכל כך באה מהמסורת, ותמיד זוכרת שמה שאני מוציאה, יוני רכטר ומתי כספי ושלמה גרוניך שומעים, אז אני צריכה לתת ביצועים טובים ולא לבייש – בא לי לעשות גם דברים קלילים. אז זה שבא דור צעיר ועושה שיגועים זה כיפי, זה מזכיר לי שמותר, ולא צריך להיות ׳תלמידים טובים׳ כל הזמן״.

איך נראית אינטראקציה טיפוסית שלך עם אנשים כשאת הולכת ברחוב, אני מסתקרן ושואל את מקסימיליאן לקראת סוף הריאיון, והיא בתגובה – שוב באה מאהבה, ״99.9% מהאנשים מקסימים ועם אנרגיה טובה. אם עוצרים רגע, פוגשים בנאדם ועיניים מנצנצות וזה מקסים ומעורר השראה״. אפילו כשאני מקשה, ושואל על הטורח שבבקשות הסלפיז הבלתי פוסקות, היא שומרת על סטואיות גמורה, ״תמונות אנשים אוהבים כי זה מה שעושים בימינו, ואני תמיד משתדלת לא לשכוח להסתכל בעיניים, כי זה מקרקע״. כן, נדמה שאפשר להעלות מול מקסימיליאן כל נושא, ולקבל ממנה שטף דיבור בזרם התודעה. ובכן, כמעט כל נושא.

ערב הבחירות בישראל חיפשתי בנרות התבטאויות פוליטיות שלך – ולא הצלחתי למצוא שום דבר. האמת, די הופתעתי, את לא בדיוק הטיפוס שמחזיק בבטן.
״זה עניין של עיקרון אצלי לא להתערב בפוליטיקה, כי זה תחום שסותר את הערכים של המוזיקה בעיניי. מבחינתי כל הרעיון של מוזיקה, הוא שהיא נועדה לחבר אנשים, בעוד שפוליטיקה באה לעשות חלוקה מאוד ברורה; הרי אם אני אתחיל פתאום בהופעה לדבר על עניינים פוליטיים, מיד תהיה התפלגות בקהל. חוץ מזה, אני מקדישה את חיי בשביל לעשות מוזיקה ולא באמת מתיימרת להבין בפוליטיקה, שהיא תחום כל כך מורכב ולא חד-משמעי. להתבטא בנושא בלי שאני מבינה בו עד הסוף, נראה לי מוגזם״.

פורסם במגזין ״בעניינים״, מארינה מקסימיליאן, צילום: דניאל קמינסקי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *