יש לנוע, לנוע

זה קצת מביך. אני אדם בסוף העשור הרביעי לחייו, שנזכר להתעמת עם אמת קיומית ולהשתאות מולה כמתבגר פוחז: אם בכלל יש לו לאדם תרומה לעולם, הרי שהיא זמנית ונדיפה כבושם זול.
פורסם ב"אלכסון"
.

אישה עם שמשייה – גברת מונה ובנה | Claude Monet

באחד הלילות הגשומים של סן פרנסיסקו נמעכנו בסלון, אני וזוג חברים, ובהינו בסרטונים ביו-טיוב. באיזשהו שלב בחר אלגוריתם ההמלצות ב"זה קורה" של אריק לביא. "שום דבר לא ידוע, לא שנה לא שבוע" התהדהדו מילות השיר בחלל, ועליי ירדה לפתע עננת תוגה. תגידו, שאלתי, כמה שירים של אריק לביא אתם מכירים? ענו לי: שלושה-ארבעה. הפטרתי: אדם היה בעולם, חי חיים מלאים, ומה שנותר ממנו הם בסך הכול ארבעה שירים – זה מדכא. אמרו לי: ארבעה שירים זה לא מעט! שאלתי שוב: כמה שירים של אריק לביא מכיר הדור שמתחתינו? אולי אחד, הסכמנו. שאלתי בשלישית: וכמה שירים שלו יכיר הדור שאחריו? כנראה לא יכיר, הנהנו יחדיו כְּמוֹדים: מורשתו של אריק לביא תישכח בקרוב, צניחתם של שיריו אל תהום הנשייה כבר בעיצומה.

זה קצת מביך. אני אדם בסוף העשור הרביעי לחייו, שנזכר להתעמת עם אמת קיומית ולהשתאות מולה כמתבגר פוחז: אם בכלל יש לו לאדם תרומה לעולם, הרי שהיא זמנית ונדיפה כבושם זול. את תחושת הנצחיות שלנו מפמפמת בראש ובראשונה האמונה שיש ביכולתנו להנציח את עצמנו על ידי העמדת צאצאים, שבתורם יעמידו צאצאים וכך הלאה. אלא שזו אשליה, שכן שושלת כזו תשיג אמנם את הנצחת זרעו של אדם אך לא תנציח שמו ופועלו. כמו במקרה של אריק לביא נוכל אפוא לשאול: עד כמה נכדיו של אדם יחקקו אותו בזיכרונם? מה לגבי הנינים שלו, האם הם בכלל יזכו להכירו, או שעבורם הוא יהיה רק שם? ונניח שכן, מה בדבר החִימֵשים שלו? קרוב לוודאי שהם כבר לא יידעו אפילו את שמו. וכך, תוך לכל היותר מאה שנה יימחו שמו ופועלו מתודעת האנשים בעולם.

יש מי שיטענו שאדם דווקא יכול להשאיר אחריו, אף אם באופן עקיף, תרומה שיהיה לה ממד נצחי. מדען מותיר אחריו גוף ידע שהבאים אחריו מסתמכים עליו, יוצר עכשווי מושפע ביצירתו מיוצרים שקדמו לו, אנשים שדרך אורח חייהם מקדמים ערכים של שוויון עוזרים למגר אפליות חשוכות וכיוצא באילו. כל זה נכון. אלא שגם במקרים הללו, מה שיוותר בעולם היא התרומה, ואילו האדם עצמו לא ייזכר. מה לעשות, רובנו המכריע לא יפתח את תורת היחסות או יעטר את תקרת הקפלה הסיסטינית. סקרו את האנשים סביבכם, ותיווכחו שההישגים שלהם, מרשימים ככל שהם נדמים בעיניכם, הם בני חלוף. יתרה מכך, אם נחשוב על האישים הבולטים ביותר בתחומים השונים – מי בכלל יזכור אותם בעוד מאות שנים, שלא לדבר על אלפי שנים? האם מישהו יידע מי היו מארק צוקרברג וסטיב ג'ובס? מדונה וביונסה? האם מישהו יידע מי היה ברק אובמה, לבד מפרט הטריוויה: "הנשיא האמריקאי השחור הראשון"? אם אפילו מורשתו של אדם בעל שיעור קומה כמוהו תקופל אל תוך משפט צר מידות שכזה, מה תהיה המורשת שלנו, האנשים הפשוטים? האם נדונו לבלות חיים שלמים בעולם הזה ולא להותיר אחרינו אפילו עִקבה אחת שתזוהה עם כף רגלנו? ההשגה הזו היא בלתי נסבלת.

כשם שבמהלך חיינו אנחנו מתעלמים כל העת מעובדת מותנו, כך אנחנו נמנעים מלהגות בזמניות החותם שאנו מותירים על העולם. אנחנו חותרים לחיות חיים עם תכלית, ובה בעת שואפים לחולל שינוי בעולם שיהיה קרוי על שמנו, אבל האמת היא שהשינוי הזה יימחה מהעולם, או לכל היותר יתמוסס לתוכו, מבלי להשאיר בו זכר. אם כך הם פני הדברים, אני אומר לעצמי, נקודת המוצא שלך בגישה לחיים צריכה להיות הכרה באפסותך. אלא שבשעה שההכרה הזו מתחילה לשקוע בתודעתי, צצה באופן בלתי צפוי הבנה מעודדת. יש יתרון בכך שאתה מודע לעליבותך הגמורה. זה מאפשר לך לא להתייחס לחיים שלך ברצינות תהומית, זה מאפשר לך לא "להחשיב" אותם. מעכשיו, כשתיקלע למעמד מלחיץ או מביך, או כשתחווה כישלון או משבר, תוכל לנסות להזכיר לעצמך את קוטנו של הרגע, שלא לומר את זערוריותו, ולחוש בהקלת מה.

אני תוהה לעצמי: כשיגיע תורי ללכת מן העולם הזה ואסקור את החיים שחייתי, על מה אתחרט? האם אגיד לעצמי "חבל שלא התאמצתי יותר" או "חבל שלא היו לי יותר הישגים"? לא. סביר הרבה יותר שאחרוק שיניים, ובנימה של החמצה אפלוט: "חבל שלא נהניתי יותר". זה חלילה לא אומר שאני חושב שצריך לשאוף לחיי נהנתנות מרוקנים מתוכן, אבל אני כן הולך ומשתכנע שהמצב האופטימלי להסתלק בו מהעולם הוא כשאתה מסוגל לומר בלב שלם ומסופק את המשפט: "חייתי, חוויתי, נהניתי, תודה". המשפט הזו אינו מבטא גישה שיוּרית, מסתפקת במועט כלפי החיים, אלא בסך הכול גישה שהיא מרוככת יותר ומשוחררת יותר, כזו שעל פיה אינך צריך להתנהל כשבכיסך רובצת משקולת ה"אתה צריך לחיות חיים משמעותיים". גישת בית הלל הזו אומרת פשוט כך: צריך לחוות את החיים, להתמסר אליהם, להיענות להם – איך שר אריק לביא? "יש לנוע לנוע". זוהי כל התורה כולה.