בבית, עם רוח הרפאים

מהו בית? מה צריך להתקיים במקום חדש כדי שהוא ירגיש כמו בית? השאלות האלה מורכבות במיוחד כשאתם מהגרים.
טור מס' 3 במדור "עובד זר", פורסם ב"אלכסון"
.

פרחים על אדן חלון | John La Farge

כשאתה מהגר, ישנו הרהור מתמיד שנסוך עליך באשר תלך. הוא נוכֵח-נפקד, מרחף ממעל כרוח רפאים, ומייצר אצלך באופן סמוי שאלות כגון: מהו בית? מה צריך להתקיים במקום חדש כדי שהוא ירגיש כמו בית? ומהם – בדיוק – הרכיבים הדרושים לרקיחת המתכון הזה, המתכון לתחושת בית? זו על גבי זו מוצבות להן התהיות הללו לפניך, כפיגומים באתר בנייה.

על מושג ה"בית" ישנה ספרייה שלמה של יצירות וכתבי הגות רציניים, ומה הדבר הראשון שעולה לי בראש? שיר מתוך "פרפר נחמד", תוכנית הטלוויזיה לגיל הרך. מנגינתו של השיר קליטה וממכרת: "אם ישאלו אותי 'מה זה בית' אני אגיד ש / בית זה בסך הכול קופסה שגרים בה, קופסה ולא יותר". התשובה שמספק אדם לשאלה הזו, "מה זה בית?", היא מרתקת באופן אוניברסלי, אולם יש לה חשיבות מובחנת כשאותו אדם הוא מהגר, ולא לחינם היא מעסיקה אותו: בעיניי היא-היא המפתח לשאלה כיצד הוא חווה את חייו במקום החדש, וכמה זמן ישתקע בו.

יש מי שמגדירים בית בתור הליבה: שילוב של הדירה, לאחר שהשקיעו בה מאמץ עיצובי כדי להפוך אותה ל"שלהם", ושל מערכת היחסית הזוגית. ואמנם, מי שרואה את ביתו כמשק אוטרקי, כיחידה עצמאית שמספקת את כל צורכיו בכוחות עצמה, כמעין קרוואן שאפשר להניף כאן ולהנחית שם – עבורו חוויית ההגירה צפויה להיות חלקה יחסית. לעומת זאת, יש אנשים – ואני נמנֶה עליהם – שעבורם בית צריך להיתמך על ידי גורמים נוספים, ולא רק על ידי אלה המצויים בתוך ד' אמות. גורמים כמו סמיכותה של משפחה מורחבת, קיומו של חוג חברים, נוכחות היקפית של שפת האם, נוף וטבע שיוצרים חיבור רגשי למקום, ותחושת התמצאות עד כדי היכרות אינטימית עם סביבת המגורים. מי שנוטה להיסמך על מקורות חיצונים כמו אלה כדי לגלם עבורו את הוויית הבית, יחווה ככל הנראה תסכולים חוזרים ונשנים ותחושת זרות שלא תרפה ממנו. זה לא מאוד מפתיע, מדובר בשני מתכונים שונים בתכלית לתחושת בית, הן ברמת המורכבות של אופן ההכנה, והן בזמינות המצרכים הנדרשים עבורם. בלית בררה, ובהעדר חלק מהמרכיבים, ינסה המהגר המיישם את המתכון המסובך יותר, כמו היה אופה מיומן, לאלתר. הוא יפנה לתחליפים (לדוגמה, חבר לעת מצוא במקום חבר נפש), ינסה לחשוב על אפשרויות פעולה מקוריות (למשל, איך לשחזר את אווירת ארוחות שישי המשפחתיות), ובאופן כללי יעשה מאמץ עיקש להתמודד. עדיין, אני מוכן להתערב שאם תגללו אל ירכתי תיבת הדואר הנכנס שלו, יבצבץ שם מייל ובו כרטיס טיסה חזור, שהוא רכש מבעוד מועד – לכל מקרה שלא יהיה.

אלא שהניתוח שלעיל לוקה בחסר. קצת יותר משנה חלפה מאז עברתי למקום החדש, וממרחק הזמן הזה אני יכול לספר שמעבר למתכונים השונים לתחושת בית, ישנו תנאי מקדים שמוכרח להתקיים: לפני הכול, צריכה להיות התכוונות. כלומר, אתה חייב לקלף מעליך את שריון ההתנגדות למקום החדש, עליך לאפשר לו סיכוי להעניק לך תחושה של בית. אף אם תעשה זאת ביודעך שיהיה זה דגם שונה של בית מזה שהורגלת בו, וכפי הנראה לא תשתקע בבית הזה לשנים ארוכות. התנאי הזה, תנאי ההתכוונות, הוא מובלע ונעלם מן העין, ובתור שכזה עולה בי החשד שהוא נוטה לחמוק מתודעתנו. לפחות בתודעתי הוא לא היה עד לא מזמן. בראשית היו יחסיי עם המקום החדש פרוצים ונטולי כל מחויבות. כל פעולה שעשיתי, וידאתי מבעוד מועד, במודע או שלא במודע, שהיא חס וחלילה לא תקרקע אותי באיזושהי צורה; כל פְּריט שרכשתי לדירה, ניסיתי למצוא בצורתו הניידת ביותר, אפילו כשחיפשתי מַקְרן, הדגם שבסוף שבה את לבי, ולא בכדי, היה גדג'ט דמוי קובייה שניתן לחפון בכף היד; התעקשתי לדבוק בכרטיס דביט, כי המעבר לכרטיס אשראי סימן קביעות: תחילת תיעוד מוכר ורשמי של הסטוריית האשראי שלי כתושב המקום; לא הוצאתי רישיון נהיגה, כי בשביל מה – כך דיברתי על לבי – ממילא אני אוטוטו חוזר לארץ; ניסיתי להשהות, שלא לומר לגדוע, את נסיונות מקום העבודה שלי לסדר לי גרין קארד, כי מה לי ולתושבות קבע. בקיצור, חוץ מלישון כשלצדי מזוודה ארוזה, מוכן ודרוך להזנקה לשדה התעופה באישון לילה, סימנתי וי לצד כל פעולה שמגלמת מסירות מוחלטת לארעיות. כך היו הדברים. עד שלאחרונה חילחלה בי ההכרה: תחת הֲלַך רוח כזה, בלתי אפשרי לבנות בית.

אנחנו ממשיכים להסתובב ברחבי סן פרנסיסקו, אני ורוח הרפאים שמעלי. כשאני לא שם לב, היא מנסה להתגנב לתיבת הדואר הנכנס שלי ולבטל את כרטיס הטיסה חזור לארץ – "כי כאן זה הבית", היא סונטת בי. אך כשאני מוחה בתוקף היא ניאותה לדייק: "כי כאן, נכון לעכשיו, זה הבית".

הטור הבא במדור "עובד זר"