בקרת מולדת

לעשות רילוקשיין זה גם לבוא לביקור מולדת, מתוק-מר-חמוץ תמיד: בקרת מולדת.
טור מס' 7 במדור "עובד זר", פורסם ב"אלכסון".

 

אין כמו בבית | Winslow Homer 

אתה יודע שביקור המולדת שלך בישראל מתקרב כשבסלונך הולכת ומתגבהת לה ערימה של חבילות מ"אמזון", זו המסמנת את הפיכתך לבלדר לעת מצוא בקרב מקורביך, בזכות הכתובת האמריקאית שלך. אלא שאתה לא באמת זקוק לסימן המעיד הזה, אחרי הכול, אתה נושא עיניים לקראת הביקור במשך חודשים. הוא נתפש אצלך כפעולת אתחול, כמאורע שלאחריו יוּשב על כנו הסדר שהוּפר: הגעגועים יבואו על סיפוקם, הפערים שנוצרו יודבקו, והמצברים ימולאו בתחושת בית. אחרי שלושה ביקורי מולדת במהלך שנה וחצי, אני יכול לומר שיותר משמדובר בביקור מולדת – מדובר בבקָּרַת מולדת. כלומר, עיקר הנפח הרגשי של הביקור מקורו לא בפעולת הביקור עצמה, כי אם בכך שהביקור מְזַמן במפגיע את המבקר לבצע הערכה מחודשת של כור מחצבתו.

הבקרה השגורה ביותר במהלך הביקור באה לידי ביטוי בהשוואות שאתה עורך בין "כאן" ל"שם". בעיני רוחך אתה רואה מאזניים, ובכל פעם אתה מניח עליהן משקולת נוספת, פעם על כף הזכות ופעם על כף החובה. כך למשל, פמיליאריות נעימה עם המוכר במכולת והמלצרית בבית הקפה – מול נימוס נאות ורשמיות מעונבת; ישירות בוטה וחטטנות מעיקה מצד מכרים, שלא לומר זרים גמורים – מול כיבוד המרחב האישי שלך; תחושת השתייכות, אכפתיות כלפי גורלה של המדינה וצמא להתעדכן בכל פיסת אקטואליה – מול אדישות ותלישות; צפירות נרגנות של נהגים בכביש ונותני שירות המחמיצים מולך פנים – מול איפוק ואדיבות; הנוחות של העברית והיכולת לדייק בה את רעיונותיך – מול העילגות היחסית שלך באנגלית; וכן הלאה. השקילוֹת הללו מתבצעות בראשך באורח בלתי רצוני, ולא תמיד אתה יכול להבחין אם רשימת השקילות נוצרת באופן אותנטי וחף מהטיות, או שמא מדובר בנבואה המגשימה את עצמה.

וכאילו לא די בכך, הביקור מטיח בפניך את הידיעה המעציבה, שבזמן שחיית את חייך במקום אחר, החיים במולדת המשיכו בלעדיך. להלכה, אתה יודע את זה. אלא שביום-יום נוח לך לדחוק את הידיעה הזו אל מחוץ לתודעה שלך. ואילו בזמן הביקור הידיעה הזו פורקת עול, משוטטת לה בחופשיות ומתגוללת עליך באשר תפנה. כך שאתה מסתובב כמו היית מבקר, המתהלך בתערוכת צילומים במוזיאון הנושאת את השם "מעקב אחר הזמן בפעולתו". זה נמצא בנקודות הקטנות. למשל, כשאתה חולף על פני בית קפה מוכר ולפתע מבחין שנסגר, קופא לרגע במקומך ומשתאה מול החנות החדשה שנפתחה על חורבותיו, בלי להותיר ממנו זכר. אבל זה בעיקר צורב בנקודות הגדולות, כשאתה מתראה עם אנשים היקרים ללבך, ומגלה שהם נמצאים במקום אחר מזה שהיו בו בפעם האחרונה שראית אותם, רק לפני כמה חודשים. בין אם זה מקום שמח יותר או עגום יותר – אתה לא היית שם ללוות אותם בתהליך. החמצת אותם. זה גילוי שמערער אותך, כי היית תחת הרושם שאתה מצליח לתחזק חיים כפולים, לחיות כאן אבל עדיין להתעדכן באדיקות ולהתמצא היטב במה שקורה שם. ואז נוחתת עליך ההבנה שהתחושה הזו שאפפה אותך מוטעית, שהאדן הזה שנשענת עליו בבטחה רופף, שיש מחיר מוחשי להיעדרות.

בקרה נוספת שאתה מבצע נוגעת למעגל החברים שלך. כשהיגרת, הותרת מאחוריך חברויות ארוכות שנים, והקשר הרציף שהיה עד אז מנת חלקן, מטבע הדברים הלך והתרופף. כך שלקראת הביקור מתחילים לרחוש בתוכך חששות ומתח, ובינך לבין עצמך אתה תוהה מה יהיה טיבם של המפגשים המחודשים. התהייה הזו זוכה למענה נחרץ, כשבמהלך הביקור אתה לומד שהמפגשים הבלתי אמצעים עם החברים מותירים בך רישום מדויק ומהימן של מהות הקשר עמם. אתה מבין, אתה מרגיש, איזו חברות עומדת איתנה במבחן הזמן והמרחק (ומהרגעים האהובים עלי בכל ביקור הם המפגשים עם החברים למרחקים ארוכים, שבהם כמה שניות אל תוך השיחה אני כבר מרגיש בבית), ואיזה חברות אינה אלא קשר שמיצה את עצמו, עוגן מדומה שהיה בחייך ונמשך רק מכוח האינרציה. במילים אחרות, חוויית ההיקרעות מתוך מעגל החברים שלך בעטיה של ההגירה מחילה עליו מנגנון של ברירה טבעית. זה דבר שלא נעים להפריז בו במילים, אבל הוא נכון.

דבר אחד שאתה בוודאי לומד במהלך ביקור המולדת, שפעם אף כונה חופשת מולדת, הוא שמדובר באירוע שאין לו שום קשר לחופשה. לכל אורך הביקור אתה מצוי במרוץ אחרי הזמן, מלהטט בין מקומות ובין אנשים, מנסה לדחוס אל תוך לוח הזמנים שלך מפגש ועוד מפגש, עד שכבר אי אפשר יותר. מה שמוביל אל הדבר הבא שאתה לומד במהלך ביקור המולדת: לא משנה עד כמה תיערך אליו מראש, תעמול ביסודיות על לוח הזמנים שלו, ותנסה להקדיש זמן לכל בן משפחה וחבר, עדיין יימצא מי מהם שירגיש זנוח וייעלב ממך. אתה בעצם בוחר מראש, מחוסר ברירה, להעליב מישהו. זהו כורח שאין שום דרך לחמוק ממנו, ועל כן – ואת זה אתה מבין רק בדיעבד – צריך פשוט להשלים אתו.

אתה יודע שביקור המולדת שלך בישראל מתקרב לסיומו כשבמזוודתך הולכת ומתגבהת לה ערימה של קפה שחור וזעתר. מותש פיסית ונפשית אתה שם פעמיך אל התחנה האחרונה שלך לפני שדה התעופה: בית ההורים. ובעלותך למטוס, עולמך שוב נבקע לשניים ונתיב מחשבותיך שוב מסתעף לשניים וים רגשותיך שוב נקרע לשניים, ורק את מַמָּשׁוּתְךָ אינך יכול לפצל, היא חגוּרה למושב וממשיכה כאחת.

הטור הבא במדור "עובד זר"