"גבר אישה ציפור"

על הפער בין סיפור האהבה, כפי שהוא נחווה בתודעת הגיבורה וכפי שהוא נתפס אצל הקורא (ובכן, הקורא שהוא אני), בספרה היפה של איריס אליה כהן, ״גבר אישה ציפור״.

״גבר אישה ציפור״ הוא בראש ובראשונה ספר מעניין, שהקריאה בו קולחת. זה אינו דבר מובן מאליו, היות שהוא מהלך בטריטוריה שכבר נכתב עליה לעייפה בספרות, אהבה בין גבר לאישה. מה עוד חדש, שאלתי את עצמי, וגלגלתי עיניים מול הכריכה האחורית, שם הופיעו ביטויים פומפוזיים כמו ״יד הגורל העלומה״ ו״הוויה ערה של אש ומים״. אז מה בכל זאת עיגן את תשומת לבי במהלך הקריאה, ובמה מוֹתר סיפור האהבה בין יואל ודליה על סיפורי אהבה אחרים? לקח לי קצת זמן לפענח את התעלומה הזו עבור עצמי ולהמליל אותה.

אך לפני כן, צריך להתייחס לכתיבתה של אליה כהן, שכן היא איננה כתיבה רגילה, אפילו הייתי אומר שהיא בעלת זהות מובחנת, או לפחות: אני לא נתקלתי במישהו או מישהי שכותבים כך. איך ״כך״? אפשר למנות לפחות שלושה רכיבים ייחודיים בכתיבתה של אליה כהן: ראשית, יש לה נטייה חיננית לחדש פעלים בשפה העברית, מה שמלחלח את הטקסט היוצא תחת ידיה. כך למשל, מופיעים בספר הפעלים ״לסלגן״ (מלשון סלוגן), ״לנכל״ (מלשון נוכל) ו״משורמנט״ (מלשון שרמנטי) – רשימה חלקית בהחלט. מאפיין נוסף של הכתיבה, שאף הוא חינני – אם כי לא כל הזמן, ופה ושם הוא אפילו מייגע – הנו השימוש הכמעט בלעדי של אליה כהן בכינוי מושא חבור. החל מכינויים קומפקטיים כמו ״הציפהּ״ (הציף אותה) – מה שגורר אינפלציית מַּפִּיקים בספר – עבור במשקלים באורך בינוני כמו ״ראוהָ״, ״הטרידוהָ״ ו״הפריעוהָ״, וכלה במבנים מגושמים כמו ״סיווגתהו״.

האלמנט השלישי הבולט בכתיבתה של אליה כהן הוא היכולת שלה לכתוב סצנת סקס – ובספר ישנן די הרבה כאלה – כאילו מדובר בסצנה הכי שגורה בספר. יש לא מעט סופרים, מיומנים ומנוסים ובעלי כושר הבעה נפלא, שמודים בפה במלא שהם אינם יודעים לכתוב סצנות כאלה כמו שצריך, ועל כן נמנעים מכך. אני זוכר ריאיון עם שולמית לפיד, שבו סיפרה – עם הומור עצמי מלוא החופן – שכשכתבה את סצנת הסקס באחד הספרים בסדרת ליזי בדיחי (״מקומון״, אם זכורתני) היא עלתה מעלה מעלה במשלב, עד שפתאום מצאה עצמה משתמשת בתיאורים משיר השירים. לעומתה, אליה כהן מדלגת מעל המשוכה הזו בנונשלנטיות ראויה להתפעלות.

עיצוב הדמויות, הן של דליה והן של יואל, הוא לא פחות ממצוין. כבר מתחילת הספר הן קמו לתחייה לנגד עיניי, הרגשתי שאני מבין מי הן ומה מניע אותן. דווקא משום מכך – וכאן אני עומד לכתוב דברים שכנראה יקוממו עליי רבים מקוראי הספר – הייתי רוצה לכפור בניסיון לעצב את ״גבר אישה ציפור״ כסיפור של ״אהבה גדולה״ (כפי שנמסר בכריכה האחורית), ואת יואל ודליה כ״נשמות תאומות״ (כפי שדליה רואה אותם עוד מילדות). בשלב די מוקדם בספר כבר היה לי ברור שאין שום סימטריה ביחסים הללו. דליה מתאווה ליואל, וליואל באופן בלעדי. ואילו יואל, איך לומר את זה, סבבה לו עם דליה, אבל באותה מידה יכול להיות לו סבבה גם עם אחרות. בראייתי, אלה יחסים שלא יוכלו לתקון לאורך זמן, משום שלא מתקיים בהם שיווי משקל, אלא היררכיה של ציידת וניצוד. ואמנם, יואל הוא זה שעוזב את דליה, יותר מפעם אחת; והוא זה שמצהיר בסיפוק בפני דליה על אשתו: ״היא טובה אליי״; והוא זה שמנהל מערכות יחסים רציניות כאלה ואחרות במהלך השנים; והוא זה שאף פעם אינו יוצא מעורו כדי לחדש את הקשר כשהוא ניתק (להוציא פעם אחת ויחידה).

לפני כעשור עלתה לאקרנים הקומדיה הרומנטית, ״הוא פשוט לא בקטע שלך״, ששמה מדבר בעד עצמו. את סיפור האהבה ב״גבר אישה ציפור״ בוודאי לא הייתי מתייג כך; אין ספק שיואל נמשך פיזית לדליה. אלא שקשה למצוא עדויות משכנעות לכך שהוא כרוך אחריה, כלומר, שהוא נוהה אחר אישיותה ולא רק אחרי גופה. אדרבה, יואל ודליה רואים את החיים אחרת. הם, מה שנקרא, לא באותו ראש. למשל, הוא שם ללעג את האמונה שלה במיסטיקה ובמטענים אנרגטיים. חוץ מזה, הדינמיקה שלהם היא כזו שבה היא לא סותמת את הפה, ולעומת זאת הוא מקמץ במילים. אלה דווקא ניגודים שיכולים להשתלב נהדר יחד – אילו רק היה יואל טיפוס שאוהב להקשיב ושיודע להכיל. אלא שלא כך הוא, בין יואל ודליה שורר ״היעדר קשר מילולי״, והדַּבֶּרֶת של דליה רק מקשה על יואל, ״כל הדיבורים האלה מעייפים אותי״, הוא רוגן. ובכלל, בעוד שדליה מקדשת את רגש האהבה ומתכווננת אליו בכל מאודה, מבחינת יואל ״אין דבר כזה חיי אהבה… אהבה היא רגש אחד מני רבים ואנחנו מייחסים לה חשיבות רבה מדי״.

לא לגמרי ברור לי אם דליה באמת ובתמים עיוורת לאופן שבו הפערים בינה ובין יואל חורצים את טיב הקשר שלה עמו, או שברמה כלשהי היא בכל זאת מודעת לדברים, אך נוח לה לייחס אותם לגחמות של אותה יד גורל נעלמה; אחרי הכול, הסיטואציה שבה האדם שאתה אוהב יותר מכול אינו אוהב אותך בחזרה באותה העוצמה – היא טראגית. זה האופן שבו אני קראתי את סיפור האהבה בין דליה ויואל. לכן, על אף שהספר כתוב דרך עיניה של דליה (אמנם בגוף שלישי, אבל משקף את תודעתה), לא היה ביכולתי לעבור במהלך הקריאה את התהליך הרגשי שבו התודעה שלי מתמזגת עם זו של דליה. במקום זאת המשכתי לעקוב אחרי ההתרחשויות כמשקיף מהצד.

נדמה לי, שהפער בין האופן שבו דליה פירשה את היחסים שלה עם יואל, ובין האופן שבו הם נראו בעיניי, הוא זה שעורר שוב ושוב את הסקרנות שלי כלפי ״גבר אישה ציפור״. התבוננתי בקשר בין דליה ויואל חזור והתבונן, ובניגוד לדליה התקשיתי לראות בו קשר דיאדי של נשמות תאומות. לו הייתי נדרש לתת שם דסקריפטיבי לספר, הייתי קורא לו ״הוא אמנם בקטע שלך, אבל ממש לא כמו שאת בקטע שלו״.

גילוי נאות: בעקבות זוטה שכתבתי לאחרונה על ספרה של יעל נאמן, ״היה היתה״, פנתה אליי איריס אליה כהן, ובנדיבותה ביקשה לשלוח לי את ספרה, ״גבר אישה ציפור״ – כל הדרך מקריית טבעון לסן פרנסיסקו.