לא ברור לי איך רק בטור הרביעי מצאתי לנכון לעסוק ביכולת לדבר אנגלית, נושא שאני מתאבסס עליו בערך מהרגע שבו החל הרילוקיישן. מה שכתבתי בטור רחוק מלהיות כל מה שיש לומר בעניין, אבל זו התחלה.
טור מס' 4 במדור "עובד זר", פורסם ב"אלכסון".
אתה חושב לעצמך: ברור שאני יודע אנגלית. אני הרי יכול לצפות בסדרות אמריקאיות ללא כתוביות, ולהבין כמעט הכול. ואז אתה נוכח להכיר בפער העצום, המהדהד, שיש בין היכולת להבין משפט לבין היכולת לייצר משפט; זו האחרונה מושגת על ידך רק בעמל רב. את המשפטים הללו כתבתי בסטטוס שהעליתי לפייסבוק ימים ספורים אחרי שהיגרתי לסן פרנסיסקו, והם אחד הרשמים הראשונים שהיו לי לאחר הנחיתה ביבשת החדשה. מאז חלפה יותר משנה, ועל אף שכבר מאוד הייתי רוצה לומר בפסקנות שפג תוקפם, אינני יכול.
ההתמודדות עם השפה הזרה עדיין מלווה אותי מדי יום ביומו. אני מניח שזה טבעי, בהתחשב בפרק זמן הלא מאוד ארוך שאני נמצא כאן. אלא שמול ההתמודדות עצמה נשקפת כל העת הבבואה שלה, אני מכנה אותה מטא-התמודדות, והיא בעצם המבט שלי על עצמי, על אופן ההתמודדות שלי עם השפה הזרה. זהו מבט שמאופיין בתנודתיות: נזפני או חומל, מיואש או מעודָד. כשאני מנסה לכרות מתוכי את הסיבה לקיומה של אותה מטא-התמודדות, להבין מדוע למפגש היומיומי עם השפה הזרה יש נוכחות כה טורדנית בתודעתי, אני נוכח לדעת שהדבר נעוץ בעוצמת הרגש שהמפגש מעורר בי. בבסיס הדברים, מדובר בסיפור פשוט על אובדן. יום אחד אתה שח בשפת אמך, דיבורך רהוט, סגנונך מהוקצע, שפתך עשירה, ואילו ביום שאחרי כל זה ניטל ממך באחת. אתה מוטל אל מחוזות העילגות, מדבר במקוטע, לא מסוגל לבטא את עצמך במדויק, כפי שבאמת היית רוצה, אלא נאלץ להתפשר על הניסוח.
רק כשאתה עושה מאמץ להשתלט כליל על שפה זרה אתה תופס מהי עוצמתה של שפת האם שלך, ועד כמה היא חצובה בכל ממשותך. ההכרה הזו באשר לעליונותה המוחצת של העברית שלי על פני האנגלית שלי מתחדדת בכמה רמות. ראשית, ברמת המאמץ. את העברית שלי אני יונק ישר מהברז, והיא בתורה קולחת ממני, אני מרגיש נינוח לגמרי כשאני מדבר בה. לעומת זאת, האנגלית השגורה בפי אינה אינטואיטיבית, כי אם כזו שהיא פועל יוצא של יישום מודע של חוקיה הלשוניים. על כן יותר משאני מדבר באנגלית, התחושה שלי היא שאני שוקד על הרכבת משפטים באנגלית; אם הדיבור בעברית הוא שוטטות בנחת, טיול להנאתי בשעת בין ערביים, הרי שהדיבור באנגלית הוא הליכה נמרצת השכם בבוקר. שנית, ברמת השטף. ישנם רעיונות שרק בתלאובות אני מצליח להביע. פעמים אני מוצא את עצמי מתחיל לומר משהו, ואז נאלם בחפשי אחר מילה שאבדה לי או ביטוי שעדיין אינו שגור בלקסיקון שלי. פי נפער, מתעתד לומר דבר מה, אך כמו הושם עליו לפתע זמם, בת קול אינה יוצאת ממנו. לבסוף, ברמת הגימור. זו באה לידי ביטוי במצבים שבהם אני דווקא מפגין רהיטות, ומצליח לנסח מחשבה לשביעות רצוני. או אז אני סוכר את פי בסיפוק, כמו שחקן שהפליא זה עתה לבצע מונולוג במחזה, ממתין למוצא פיו של בן שיחי. רק כדי לגלות שזה, שעבורו האנגלית שפת אם היא, משיב לי בניסוח שוטף, זרוע מטבעות לשון, ולא זו אף זו, הוא עושה זאת בשוויון נפש.
ובכל זאת, אם צריך להצביע על אלומת אור בתוך הקדרות, הרי שהיא זו הנשלחת אל אוצר המילים. בסביבות גיל שנתיים-שלוש, כך מראים מחקרים על תהליך רכישת השפה, מתרחש שלב המכונה "פרץ לקסיקלי", שבמהלכו רוכש הילד מספר רב של מילים מדי שבוע ואפילו מדי יום. יהיה זה מדויק לומר, שמאז הגעתי לכאן אני מצוי בתהליך מתמשך כזה, במובן הזה – זו ילדותי השנייה. המונחים החדשים מגיחים לעברי מכל מקום – בכתיבה ובקריאה, בשיחה ובצפייה, ובכל המשלבים – מהלשון המליצית ועד לשפת הביבים (בהזדמנות, חפשו את פירוש המילה blumkin). ואני המום מהשפע ומהמגוון של האנגלית, מאינספור הביטויים, ומכך שאפילו למילה עם משמעות מאוד מסוימת (נניח, "להקיא") יש כל כך הרבה מילים נרדפות. המאגר הבלתי נדלה הזה, שבהחלט לא הייתי מודע אליו קודם לכן, מרתק אותי. צירוף הלשון "אוצר מילים" הפך זה מכבר למטאפורה שחוקה, כזו שאנחנו לא נותנים עליה את הדעת, אלא שלפחות לגביי מכלול המילים המצוי באמתחתי הוא רכוש יקר ערך, וכל הרחבה שלו היא בבחינת פעולה שמעשירה אותי.
אני תוהה לעצמי: כשיגיע הרגע לחזור ארצה, ואקרא את הדברים שכתבתי בפייסבוק כשרק הגעתי, האם יש סיכוי שהם ייראו לי זרים, דהויים, שייכים לעבר? הלוואי. אחת הסיבות, אם כי בהחלט לא העיקרית שבהן, לכך שאני עדיין כאן, היא שחזרה ארצה פירושה תבוסה שלי לשפה הזרה, ואילו אני מסרב להשלים עם נוקאאוט כבר באחד הסיבובים הראשונים, עוד לא מוכן להכריז על כניעה בקרב. אז מה אם זה אומר שבינתיים הכבוד העצמי שלי נתון למרמס פה ושם.
רק לפני שבוע ניסיתי להסביר לאמריקאי איפה נמצא הקוּלֶר. יעבור עוד זמן רב עד שיימחה מזכרוני תצלום עיני העגל שלו, אחרי שסרק את האיזור ולא הבין איך צידנית קשורה לעניין. ואתם, אל תהיו כמוני. אמרו water fountain.
תמונה: ״אשת האמן עם ספר״, Georg Friedrich Schmidt
תגובה אחת בנושא “ברור שאני יודע אנגלית”