איך הפכתי להיות האח הגדול

על הקשר שבין רילוקיישן לתוכניות ריאלטי כדוגמת "האח הגדול". 
טור מס' 5 במדור "עובד זר", פורסם ב"אלכסון"
.

טבע דומם עם עוגה, לימון, תותים | John Frederick Peto

הנה שאלה מתמיהה: מה בין רילוקיישן ותכניות ריאליטי? על פניו, נראה שאין חוט מקשר. בכל זאת אנסה עתה לטוות בפניכם חוט כזה: נסו רגע להיזכר בעדויות המצולמות שמנפקים מתמודדים בתכנית ריאליטי רגע אחרי שסיימו בה את דרכם. על פי רוב חוויית ההשתתפות בתכנית מתוארת על ידם ככזו שלימדה אותם "המון", וגרמה להם ללמוד על עצמם "המון". עד לא מזמן התייחסתי בספקנות לאותן הצהרות פומפוזיות, גלגלתי עיניים מול כל וידוי שוצף רגש של מודח טרי, וביני לביני התרסתי: כמה דברים חדשים כבר אפשר ללמוד, ועוד על עצמך, בפרק זמן קצר?

אלא שבחלוף כמעט שנה וחצי של רילוקיישן אני מבין שהרחקתי לכת לחומרה, ושזה בהחלט אפשרי. אני אף יודע היום לשים את האצבע על צמד המרכיבים שהשילוב שלהם – הן ברילוקיישן והן בתכנית ריאליטי – הופך את כל זה לאפשרי: האֲרָעִיּוּת והמרחק; כמו דייר ב"אח הגדול", גם אני לקחתי את עצמי לחיות בבית אחר מהרגיל למשך תקופה. מפתיע ככל שזה נשמע, די בשני המרכיבים הללו כדי לחולל פלאות, או אם לעשות שימוש בז'רגון הריאליטי, די בהם כדי לייצר עדויות המתחילות במילים "בחיים לא האמנתי ש".

באילו פלאות מדובר? ניקח אותי לדוגמה: אחרי שלושים וכמה שנות קיום ובחלוף פחות משנה של רילוקיישן, פתאום לקחתי את עצמי בידיים ולמדתי לאפות ולבשל. למה זה לא קרה קודם לכן? אני לא לגמרי יודע, אני רק יודע שזה לא קרה קודם לכן. אתם עלולים לטעות ולהתייחס אל הדוגמה הפשוטה הזו כאל דוגמת צעצוע, אז הנה אחת עם נופך רציני יותר: רבים מהמהגרים הישראלים סביבי עשו שינוי קריירה זמן לא רב אחרי המעבר שלהם. לפני כן הם עוד פסעו בצייתנות במסלול קריירה שהתוו לעצמם – עורכי דין, אנשי חינוך, מנהלי מוצר – עד שפתאום משהו בתוכם גרם להם לעצור ולחשב את המסלול הזה מחדש. בעצם, גם אני קצת חלק מהסטטיסטיקה הזו, המדור הזה ב"אלכסון" הוא סוג של פרק ב' עבורי: כתיבה היא משהו ששנים רבות רציתי להתנסות בו, הרעיון התגלגל אצלי בראש, מפעם לפעם גיששתי סביבו, אבל לא מצאתי בתוכי את ההחלטיות והאומץ המספיקים כדי להטיל את עצמי אל תוך המעשה. עד שעברתי לכאן.

זאת האמת: בשטף היום-יום אנחנו נוטים לרוב להתנהל על פי תכנית סדורה; כמעט שאיננו מאפשרים לעצמנו לעצור, לצאת את גבולות הנחלה המוכרת לנו, ולצעוד בשביל עפר שלא לגמרי ברור לנו לאן הוא מוביל. ואילו המסגור התודעתי של פרק זמן בחיים כ"תקופה זמנית" לצד שמיטת הקרקע המוכרת מתחת לרגליים, הם שמאפשרים לנו לפזול למחוזות אחרים, להגניב אליהם הצצה חטופה. מדוע זה קורה? משב הזמניות מרעיד זגוגיות של חלונות הזדמנות בסביבתנו החדשה ומנכיח אותם בתודעתנו, ואילו הריחוק מסביבתנו הקודמת מסיר מעלינו את העיניים הבוחנות, אלה המתכווצות בביקורתיות, באופן כמעט לא רצוני, כל אימת שהן מאתרות חריגה מהתלם. כך שלפתע האפשרות להתנסות בדבר מה חדש נדמית לנו ממשית יותר; להתנסות – בלי להתחייב אלא רק לתקופת ניסיון: במקרה הגרוע יהיה אפשר לסגת חזרה אל אזור הנוחות, ולהעמיד פנים כאילו לא היו הדברים מעולם.

תהליך קבלת ההחלטות אף הוא עובר שינוי כשאתה מעתיק את חייך למקום חדש, ויודע שהחוויה שלך מוגבלת בזמן: אתה מזהה בו הקלה מיידית. זה בא לידי ביטוי בעיקר בעיסוק בזוטות – האם לקנות כרטיס להופעה, האם לבחור במנה מסוימת במסעדה, האם להזמין מאמזון מוצר שחשקה בו נפשך. עד אז, היית רגיל לקבל החלטות בכובד ראש מייגע, ואף נהגת – חסר שחר ככל שזה נשמע לך עתה – להרהר ארוכות בהחלטות זעירות משקל, לבחון בקפידה את היתרונות שלהן מול החסרונות. ועכשיו, השאלות אמנם עדיין נשאלות, אבל התשובות – אלה ניתנות מהר ובפסקנות. גם כאן פועלים מתחת לפני השטח שני כוחות המשלימים זה את זה: מכיוון אחד ההשתהות בהכרעה על זוטי דברים נתפסת בעיניך כמיותרת כשאווירת הזמניות אופפת אותך. מכיוון אחר, בסטטוס החדש שלך כמהגר, שהוא ישות הפועלת מחוץ לזרם המרכזי, העיניים הבולשות של החברה כבר לא מונחות עליך. וכך, תחושה מופלאה של שחרור מלחץ יורדת עליך, תחושה שלא חווית, כפי הנראה, מגיל ילדות.

אלא שלמרבה האכזבה, בטווח הארוך נסיבות החיים מובילות אותנו באופן טבעי לעבר קביעות והשתקעות; כשם שעונה של תכנית ריאליטי מגיעה למשדר הגמר, כך החיים עצמם אינם רצף בלתי כלה של הגירות ונדודים. אם כך, האם זה אומר שנגזר עלינו להחמיץ את היתרונות הייחודיים הגלומים בחוויית הארעיות במקום אחר? כשאני מהרהר בדבר, מתהדהדות מולי מילות השיר "חוץ לארץ", שכתב דן תורן וביצעה בתחילת שנות ה-90 להקת "בלגאן": "אתה צריך להסתובב ברחובות עירך / כאילו זו עיר זרה / להיכנס לבית קפה / לשבת, לראות מה יקרה." ברוח הציווי המופיע בשיר הזה, אני רושם לעצמי בו במקום המלצה להמשך הדרך, לכשאארוז את החיים הקטנים שלי ואעבור חזרה לישראל: להמשיך לחיות כאילו עברתי לארץ זרה. אני מאמין שברגעים שבהם אשכיל לעשות זאת, כשיעלה בידי להפעיל על עצמי את המניפולציה הרגשית הזו במלואה, כי אז אזכה שוב לחוות את נפלאות הארעיות.

הטור הבא במדור "עובד זר"