אז איך הייתה הטיסה?

אז איך הייתה הטיסה? שאלה מורכבת יותר משנדמה. מפה לשם מצאתי את עצמי נובר בחוויית הטיסה, ומשתאה מול הפער שבין עידן הקידמה שאנחנו חיים בו, עידן שבו לכל תת-תת-בעיה מישהו כותב אפליקציה, לבין חוויית הטיסה, שלמעט שינויים קוסמטיים קלים די דורכת במקום כבר עשרות שנים.
טור מס' 6 במדור "עובד זר", פורסם ב"אלכסון".

סיינט אדרס | Claude Monet

צריך להודות בהכנעה: על אף שאנחנו חיים בעידן של קידמה, המין האנושי טרם פיצח עד הסוף את חוויית המשתמש של האדם המבקש לטוס ממדינה אחת לאחרת. אמנם טיסה היא המצאה מהפכנית, כזו שמציגה חלופה עדיפה לאין שיעור מאלה שהיו זמינות קודם לכן, אלא שמבט בוחן מגלה שיש עוד מקום ניכר לשיפור.

"איך הייתה הטיסה?", אנחנו שולפים באופן מוכני את השאלה מול אדם שזה מקרוב טס, אבל אם לדייק, מדובר לא רק בטיסה אלא במסע כולו. בכל פעם שאני נוסע לביקור מולדת, המסע מסן פרנסיסקו לתל אביב, מדלת לדלת, לוקח לי כיממה. לכאורה, זוהי יממה שלא קורה לי במהלכה דבר מה משמעותי, כבובה ממוכנת אני מתהלך מתחנה אחת לאחרת, ולכן בכל פעם אני מכין את עצמי לכך שלפניי יום קהה חושים. באופן מפתיע, פרק זמן הזה מתברר לי בדיעבד ככזה שכדי לתייג אותו כהלכה נדרשת מניפה שלמה של תארים: גדוש, מתיש, מוזר, מעורפל ונלעג.

מה, בעצם, אחראי לתמהיל הזה?

עקב אכילס של חוויית הטיסה מצוי בתקורה, כלומר, בזמן ובאנרגיה שצריך לבזבז לפני ואחרי הדבר עצמו. בדיוק כמו המצאה מהפכנית אחרת, מדיח הכלים, שאמנם מדיח את הכלים, אלא שזה כל מה שהוא עושה, מה שמצריך מהמשתמש לבצע סדרה של פעולות לפני ואחרי ההפעלה שלו – כך לגבי טיסה.

בנסיעתי האחרונה חזרה מישראל הייתה חניית ביניים בלוס אנג'לס, ורק בחלק הזה, הזניח לכאורה של המסע, ספרתי לא פחות משבעה מדורים שונים שעברתי דרכם. זה כולל תור מהגהינום בביקורת הגבולות, איסוף המזוודה ונקיעת הזרוע תוך כדי משיכתה מהמסוע, ועמידה בתור להפקדת ספח הכניסה לארה"ב, המלֻוָּה במאמץ לתחזק ארשת פנים לא מחשידה. וכל זה בלי לכלול את הזמן המת של השהייה בשער הטיסה, ואת הקשב המתמיד שעליך להיות מצוי בו להודעות הבלתי פוסקות במערכת הכריזה.

לַשְּׁהות בשדה התעופה חלק משמעותי בעיצוב המצב התודעתי הייחודי ששולט בנו במהלך אותה יממה מדוברת, וזאת בעיקר בהיותו מקום של ניגודים. לכאורה, הכול בשדה התעופה סובב סביב ציר הזמן – לוחות טיסות מתעדכנים תדיר, המאחרים לטיסות נקראים לסור במהרה לשער – ואולם דווקא היעדרו של הזמן הוא שבולט בשדה התעופה. רגע אחד בו אינו שונה במאום מרגע אחר: החנויות בדיוטי פרי פתוחות מסביב לשעון, טיסות ממריאות ונוחתות לילה כיום, ואנשים נוהים אחרי פיצות והמבורגרים גם אם הזמן המקומי מראה שבע בבוקר. כתוצאה מכך תחושת הזמן עוזבת אותך, ואתה נעטף בדוק של חולמנות. ואם לא די בכך, שדה תעופה הוא אמנם מבנה שמבעד לזגוגיותיו הרבות נשקף העולם שבחוץ, אלא שבאותה נשימה שדה תעופה הוא מסוג המקומות שברגע שכף רגלך דורכת בהם, אתה ניתק באחת מהעולם שבחוץ (בית חולים היא דוגמה נוספת למקום כזה). התעתוע כה רב הוא, עד שלרגעים ספורים שדה התעופה נתפס בתודעה שלך כעולם עצמו, כאילו לא קיים עולם אחר מחוצה לו. לא מפליאה היא אם כך האי-בהירות שלוקה בה הנוסע המצוי בשדה התעופה, שאינו בטוח לגמרי איפה הוא.

בכלל, בשדות תעופה ניכרת תמיד יומרה. מזרקות מים מקדמות את פניך, הדיוטי פרי בשדה התעופה מתהדר בחנויות של מותגי יוקרה, והכורזים במערכת הכריזה מקפידים לשוות לטון שלהם תחכום וקוסמופוליטיות. היומרה הזו צורמת מול המציאות בשטח. במוקדם או במאוחר אתה מוצא את עצמך מוטל כהומלס בשער הטיסה: גופך נפרס על פני כמה מושבים, תרמילך הוא כרית לעת מצוא, ובראש מעיינך קידוחים לאיתור מקור וויי-פיי חינם. בסוף בסוף, כשמפשיטים את שדה התעופה מעורו, מכל פמפומי הפאר שבו, נותרים עם לא יותר מאשר מחנה מעבר משודרג.

בניגוד גמור לאשלייתיות שמפעפעת בך השהות בשדה התעופה, זמן הטיסה הוא בסימן התפכחות. לא רק שאתה שולף את עצמך מהלך הרוח המעופף, מהר מאוד אתה מזהה אצלך עקצוצים של אינסטינקטים הישרדותיים שהיו רדומים בך זמן רב. אתה מזין את עצמך במזון שבנסיבות אחרות לא היית מעלה על דעתך להכניס לפיך; אתה מושיט יד נגאלת אל עבר מגבון לח שמוגש לך, ומתחכך בכל נקבובית לחות שמצויה עליו; והשיא: אתה מגלה שהשמיעה שלך התחדדה פלאים, כמו הפכת פתאום לכלב רועה גרמני זקוף אוזניים. וכך, אתה יכול להיות שקוע בתרדמת עמוקה – מרוח על המושב, מלופף כולך בשמיכה, ריר ניגר מקצות שפתיך – מרחוק יישמע קול פתיחת פחית מוגזת מלווה במשק שיקשוק קוביות קרח, ולפתע אתה תיעור באחת לחיים בציפייה דרוכה של מי שלא לגם מיץ תפוזים מימיו.

"איך הייתה הטיסה?", אנחנו שואלים את הזולת, ומנסחים את השאלה כשאלת נימוסין, עירומה מהתכוונות אמיתית. וזה בסדר, זהו טיבו של נימוס. אבל גם אם אתם שומרים על הניסוח הענייני, נסו בפעם הבאה להפנות את השאלה באינטונציה הנכונה, עם המבע המתאים בעיניים, כזה המבקש לבטא תחושת שותפות עם הנשאל והכרה בחוויה המפוקפקת שככל הנראה עברה עליו.

הטור הבא ב"עובד זר"